נותרו לי שבוע וחצי בפרו. אחרי שסיימנו את הטרקים בסלקנטאי ובמאצ'ו־פיצו הבנו שזמננו בקוסקו קצוב ושעלינו לתכנן את הטיול כמו שצריך. יוני עזב אותנו ביום ראשון, בזמן שאנחנו עשינו את דרכנו להר הצבעים עם קבוצת תיירים מקומיים שדיברו אך ורק בספרדית. המקום, למותר לציין, מרהיב ביופיו, וגם העמק האדום שמונח למרגלותיו מהצד השני. אחרי שחזרנו והתגברנו על מחלת הגבהים שתקפה אותנו, התלבטנו אם לנסוע להווראז, הרים בצפון פרו שבהם יוצאים לטרק שנחשב לאחד היפים בעולם, או ללכת על מסלול חלופי בדרום פרו. עקב הזמן הקצר בחרנו במסלול החלופי. כך הגענו לאריקיפה – עיר יפהפייה עשויה מאבן געשית לבנה. הסתובבנו קצת בעיר, ראינו את המבנים הקולוניאליסטיים הלבנים ואת הכיכר המרכזית, וטעמנו מהגלידה המקומית שמזכירה גבינה מתוקה שיכולה להוות בסיס לכנאפה.
העיר האירה לנו פנים, אבל הלחץ היה גדול. הירשמן נלחץ מעצם המחשבה לטייל לבד בעוד כמה ימים, ואני נלחצתי מזה שהטיול שלי "מתכנס" לקראת סיום, כמו שאומרים בצבא ההגנה. במקביל היינו צריכים לנהל את הימים שנותרו לנו יחד.
למחרת יצאנו בשלוש בבוקר לאחד הטרקים היפים בפרו – קולקה קניון. הגענו למצפה קונדורים מדהים שבו עשרות ציפורי קונדור ענקיות פשוט חגות מעל הראשים של בעלי המצלמות ומשתמשות בזרמי האוויר כדי לקבל תעופה טובה יותר. זה מקום מיוחד מאוד וגם מתויר מאוד, בהשוואה למקומות אחרים. בערב הראשון ירדנו מאחת הדפנות של הקניון עד לפינת חמד של נווה מדבר בבקעה. ישנו שם, אבל המתח לא הרפה מאיתנו, הירשמן ניסה לתכנן את הדרך להווארז ואני חשבתי על שארית הזמן, ועל הדרך העקלקלה שמחכה לי במסע חזרה לניו־יורק.
ביום שבו חזרנו לאריקיפה נסענו כבר אל היעד הבא, עיירה תיירותית בשם הואקצ'ינה שבה ניתן לעשות סקי חולות במדבר. נסענו לשם באוטובוס לילה במושבים נפתחים לאחור (כמו גם הדרך מקוסקו לאריקיפה). מדובר בחוויה מפוקפקת שדופקת את הברכיים במשך כל הלילה. כך שהשינה במשך עשר שעות וחצי באוטובוסים האלה טרופה לחלוטין.
סקי באמצע הקיץ
הימים האחרונים מעבירים תחושה של רשימת קניות. כל הזמן מתחילים במקום אחד ועוברים למקום אחר וצריך להספיק ולא לקחת יותר מדי ושיהיה רק במידה וכולי. ופתאום אחרי שבוע שלם של מרתון הגענו לעיירה הואקצ'ינה בערב שבת שאומות העולם מכנות יום שישי, והכול נרגע. ישבנו בנחת, קראנו ספר וחיכינו לנהג שייקח אותנו לאטרקציה של סקי החולות.
כמה שעות לפני שבת התייצבנו הירשמן ואני ועוד צבא של ישראלים וצרפתייה משונה אחת, בחזית ההוסטל כדי להתגלש על הבטן על גבי משטחים זולים מעץ בדיונות. הדרך הייתה מטורפת ובאגי השטח המפוקפק צלח אותה בגבורה מעוררת השתאות. כלי הרכב הכל כך מעפן שא־לוהים יודע ממה הוא עשוי ואיך הוא בכלל סוחב, העביר אותנו מסע שהזכיר את הרכבת גוליית בפארק השעשועים סיקס פלאגס בלוס־אנג'לס (זוכרים אי אז בשלהי אפריל? אני נהיה נוסטלגי על טיול שעוד לא הסתיים).
כשהתגלשנו במורדות הדיונות הירשמן צעק לעברי: "אורביט אורביט, תראה לאיזה מקום הבאתי אותך", והאמת – בלי יכולות התכנון של הירשמן יכול להיות שחצי מהזמן הייתי מבזבז רק על התברברויות, ניסיונות תיאום ולוגיסטיקה.
לגבי הסקי עצמו, מדובר בחוויה נחמדה סך הכול שנראית מפחידה יותר ממה שהיא באמת, בהתחשב בעובדה שהחיכוך בין הקרש לחול יחסית גבוה, מה שהופך את המהירות לסבירה בלבד.
בדרך חזרה להואקצ'ינה נהג הוריד אותנו סמוך לגבעה שממנה השקפנו על העיירה עצמה שגם בליבה נווה מדבר. השמש החלה לשקוע ואנחנו, שמונת הישראלים והצרפתייה האחת, הבטנו אל עבר האופק וראינו איך הקדוש ברוך הוא מעריב ערבים ופותח שערים אפילו בסוף־סופי המערב. חזרנו אל ההוסטל, התקלחנו, התפללנו קצת – רק מי שהיה בעניין. כסמכות הדתית בחבורה כובדתי בקידוש, וכיבדתי את הקהל בקידוש האיטלקי של אבא שלי. אף שאני לא בדיוק זמר מקצועי בלשון המעטה, חלק מהנוכחים אמרו שזה הקידוש המיוחד והיפה ביותר שהם שמעו בחיים. עצמתי עיניים ושתיתי מהגביע, ונזכרתי בשבתות קיץ לוהטות בירושלים של אמצע אוגוסט, כשמזג האוויר בערבים מתחיל לומר סליחות בעצמו. אחרי ארבעה חודשים, רק מתבקש שגעגוע לרחביה יבנה סוף־סוף מאחז בלב.
