קצת מסוכן לקרוא לסדרה על שם הדמות המרכזית שלה. בימינו, תור הזהב של הטלוויזיה, צופים מצפים שסדרה טובה לא תגביל את עצמה להתמקדות מוגזמת ומיושנת בדמות אחת אלא תציג קנבס סיפורי רחב וססגוני, מלא בדמויות עשירות בצבעים שונים שמרכיבות יחד ציור מרהיב שנחשף לעיני הצופה פרק אחר פרק. כשיוצרים קוראים לסדרה על שם דמות הם מסתכנים באמירה "זה, בגדול, מה שיש לנו להציע לכם". ואם הדמות לא קולעת, או לא מתחבבת, או לא מספיק מעניינת – הכול אבוד.
אם הייתי צריך לנחש, לא נראה לי שיוצרי סדרת הקומדיה "טד לאסו", שעונתה השנייה משודרת בימים אלו ב־אפל TV+, חששו יותר מדי לפני שהם בחרו להעניק לה את שמה של דמותה המרכזית. לא צריך לצפות ביותר מפרק אחד או אולי שניים כדי להבין שכל שם אחר לא היה עושה איתה צדק.
טד לאסו (בגילומו הווירטואוזי של ג'ייסון סודייקוס) הוא מאמן פוטבול מכללות אמריקני, ולא סתם אמריקני אלא הכי אמריקני שיש: הוא מדבר במבטא מערב־תיכוני כבד, עוטה שפם מרשים ומפוצץ באנרגיה קופצנית, קולנית ומדבקת שבלתי אפשרי להתעלם ממנה. כשהסדרה נפתחת אנחנו פוגשים את טד על מטוס בדרך ללונדון, שם הוא נשכר לאמן את קבוצת הכדורגל היוקרתית AFC ריצ'מונד, שמבקשת להתנער משנים של בינוניות עם מהלך מפתיע – הבאת מומחה לפוטבול אמריקני שלא יודע דבר וחצי דבר על פוטבול אירופי. בעלי הקבוצה והאישה שקיבלה את ההחלטה הנועזת – או שמא חסרת אחריות לחלוטין – היא רבקה וולטון (האנה וודינגהאם), גרושה טרייה שקיבלה את המועדון האהוב על בעלה בחלוקת הרכוש ונחושה להפוך אותו לשלה, עם עוזרה הנאמן והחנפן לזלי היגינס (ג'רמי סוויפט).
הסיפור, אם כן, הוא סטנדרטי יחסית, ויישמע מוכר לחובבי קומדיות ולחובבי סרטי ספורט גם יחד: האדם האמריקני ביותר עלי־אדמות נוחת בבירת הממלכה המאוחדת ללא מושג ירוק על מה לאכול, איך לנהוג, מה להגיד או איך להגיד אותו. רק אל תציעו לו כוס תה. ואז נכנסת הקבוצה על האגואים העצומים שלה, כתבי הספורט והצהובונים שנחושים להפוך את חייו לגיהינום ואפילו המשחק עצמו, שמתברר שיש לו כמה חוקים משלו (בדיחה משעשעת במיוחד מהפרק הראשון קשורה לניסיונותיו של טד להבין איך עובד אופסייד). תוסיפו את הצרות המשפחתיות העמומות שהובילו להחלטתו של טד לעזוב לבריטניה מלכתחילה ועוד כמה דמויות צדדיות משעשעות ויש כאן את כל מה שצריך לסדרה משעשעת, כיפית, ובעיקר חדגונית וממוקדת מדי בדמות אחת.
ובכן, הסדרה הזו היא כל כך הרבה יותר מזה. טד לאסו לא נקראת כך כי אין לה הרבה מה להציע חוץ מהדמות המרכזית שלה, או אפילו כי היא מתמקדת בו יתר על המידה. היא נקראת כך פשוט כי לא רק שדמות כזו גאונית ראויה לכבוד הזה, אלא גם כי טד לאסו האדם מתפקד כמפתח עלילתי שדרכו אנחנו נחשפים לעולם סיפורי מורכב ונהדר. דמויות עולות ויורדות, מתפתחות ומשתנות, והכול קשור בצורה כזו או אחרת לאופטימיסט הנצחי עם השפם.
בעולם שבו התרגלנו לכך שכל סדרה טובה מעמידה במרכזה דמות חשוכה וזדונית או לפחות אנטי־גיבור או שלושה, טד לאסו הופכת את התסריט ומציגה את הדמות החיובית, המוסרית, הכיפית והשמחה ביותר שאפשר לדמיין. ואז היא מערימה עליה קושי אחר קושי, בעיה אחר בעיה, אגו אחר אגו, ורואה איך היא מתמודדת. מה טד יעשה כשיריבות בין שני שחקנים שלו מאיימת לפרק את הקבוצה? איך הוא יתמודד עם בגידה מצד מי שהוא חשב שהייתה חברה שלו? ואיך לעזאזל הוא יצליח לשתות תה? הגיוון בין עלילות שממוקדות מאוד בכדורגל לאלו שרק קצת נושקות לו מבטיח שגם חולי ספורט וגם מי שלא היו יכולים להבדיל בין המגרש ליציע ימצאו הרבה מה לאהוב.
למרות שהיא קורעת מצחוק, קשה להגדיר את הסדרה הזו כקומדיה גרידא. לא רק שהיא מחליפה ציניות בכנות, ובדיחות זולות בהומור מתוחכם יותר, היא גם מצליחה להתרומם לגבהים דרמטיים ואנושיים מרגשים שיסחטו מכם דמעות רגע לפני שהם שוב גורמים לכם להתפקע מצחוק.
לפני קצת פחות משנה כתבנו כאן על גמביט המלכה, שהייתה הסדרה המושלמת להעביר איתה את הסגר השני – סוחפת, דרמטית, מותחת, או בקיצור כל מה שצריך כדי לשכוח קצת מהגשם הקר והמגפה הלוהטת שבחוץ. באופן דומה, טד לאסו, שהעונה השנייה שלה מסתמנת כלא פחות טובה מהראשונה, היא אולי היצירה הטובה ביותר לגל הרביעי ומעבר לו. היא לא גורמת לנו לשכוח מהבעיות שלנו לכמה שעות כדי להתמקד בסיפור סינדרלה גדול מהחיים. במקום זה, היא מבקשת מאיתנו להיישיר מבט לחיים ולבעיות שלנו, ובעדינות חיובית והומור חינני, משכנעת אותנו שהכול בסדר.
טד לאסו אפל TV+ חמישה כוכבים
