לאורך כל הקריאה ב"טובי בנינו", צצים ועולים מאליהם שמות מהעבר וגם מההווה הפוליטי הדתי־לאומי. הנה, פה הוא בטח מתכוון לנפתלי בנט, ופה למיכל פרץ, אשתו הדומיננטית מאחורי הקלעים של הרב רפי, וזה כמובן בן־דמותו של זבולון אורלב, והנה התכתבות מושלמת עם דמותו של הרב דרוקמן. אבל האמת היא שלא מדובר בדפדוף נוסטלגי באלבום תמונות נושן של המפד"ל, אלא בעלילה מהוקצעת וcסיפור מצוין שרקח עמיתנו העיתונאי אריאל הורוביץ.
שלושת גיבוריו הם סב, אב ונכד למשפחת אצולה סרוגה. הסב, מנחם לאופר, היה כל חייו עסקן מפלגתי אפור שתמיד ניצב סנטימטר מהשררה והכבוד אך לא זכה לבוא בשעריהן. הבן, יואב, מתחיל את דרכו המקצועית דווקא בעולם העיתונות אך נקרא לדגל והופך למנהיג מפלגת המגזר. בנו, איתן – שהוא גם נכדו של מנחם – מניע את הצד האפל שהולך ומשתלט אט־אט על הציר הסיפורי דרך עסקי סמים שהוא מנהל. נפילתו של הבן בעקבות פשעי הנכד מביאה את הסב לרגע שבו הדילמות הקבועות של חייו מגיעות לרגע גורלי של החלטה שתשפיע על כל סובביו, משפחתו, וכן על מעגלים רחבים יותר.
אפשר להסתכל על הספר מזווית של פערי גילים, קנאה משפחתית וירידת הדורות. אבל הרקע הדתי־לאומי המובהק לא מניח ל"טובי בנינו" להישאר בתחום הז'אנר המשפחתי, ומקרין על משהו רחב הרבה יותר. דור הסופרים הדתיים נמצא עדיין בראשיתו באופן יחסי, ולא תמיד סופרים וסופרות אלה ששים לזנק לתוך השלולית המגזרית. אפשר להבין אותם: בסופו של דבר מדובר במגזר מצומצם יחסית במספרו, ולכן נגזר על ספר כזה, שיתמקד בציונות הדתית, להיות מראש מיועד קודם כל לקבוצת אוכלוסייה אחת ולאבד באופן אוטומטי קוראים פוטנציאליים רבים שאינם שייכים אליו. לכן מדובר בהימור נועז של הורוביץ – שמצדו הולך על כל הקופה ולא בוחל בשום אמצעי מגזרי שאפשר להכניס לעלילה. למרבה השמחה – וקוראים חילונים שייטלו את הספר לידיהם יבינו זאת במהרה – העובדה שמדובר בסיפור שמתרחש כולו בתוך הספירה הציונית־דתית לא פוגם בסיפור האנושי והפוליטי שנרקם לנגד עינינו.
יש מספר נקודות חולשה בספר. המרכזית קשורה בדמויות הנשיות שמאכלסות אותו, ובעיקר דמותה של נעמה, אשתו של יואב. לקורא לא ברור בשום שלב מה מניע אותה לתמוך, שלא לומר לדחוף אקטיבית, את בעלה לפוליטיקה. כללית, דמותה נותרת עלומה ולא מפוענחת יחסית לתפקידה בספר. גם עלילת משנה המתארת שקר באשר לקרובת משפחה שנספתה בשואה לא מעוררת אמון באופן מיוחד, ונדמה כי צורפה לסיפור כדי להזניק אותו למקום שלא ברור מהו ולשם מה בדיוק יש בו צורך. אבל אלו כאמור נקודות משניות שאינן פוגמות בהנאה מהספר, שנקרא במהירות ובאופן שוטף. החתום מעלה אמנם שייך לציבור הדתי־לאומי, אך לא יהיה מוגזם לנחש כי גם קוראים שאינם משתייכים למגזר זה ייהנו מהספר, ואולי אף יקבלו הצצה – היסטורית וגם עכשווית – על מגזר קטן יחסית בחברה הישראלית, אך כזה שמשפיע עליה באופן בלתי מבוטל.
טובי בנינו אריאל הורוביץ. כתר, 238 עמ'
