במקביל לדיון האופנתי על שמירת זיכרון השואה כאסונם של היהודים או כמקרה נוסף של פשע אוניברסלי, תרמה פרופ' עירית קינן לציבור את סיפור הישרדותו הפרטית בשואה של אביה, יעקב־ז'אק קלדרון, בספר שהוא יותר מאשר סיפור משפחתי.
במרכז הספר ניצב היומן, שהכותבת מפנה אותנו אליו כבר בפרולוג: "המסע שלי בעקבות הזיכרונות שרציתי להפוך לשלי התחיל ללא תכנון מוקדם. יום אחד, תוך כדי כתיבת הדוקטורט שלי על מחנות העקורים בגרמניה אחרי המלחמה, אמא שלי הושיטה לי פנקס קטן, כהה ודהוי מיוֹשֶן. 'אבא ואני עשינו כל מאמץ להרחיק אותך מהשואה', אמרה, 'אך לא הצלחנו. אני חושבת שלו היה בחיים, אבא היה רוצה שיהיה בידייך היומן הזה שאותו כתב בשנות השבי'. הייתה זו שעת צהריים רגילה. הילדים היו בבית הספר, ובביתנו במושב נשמעו רק צלילים מרוחקים… שום דבר שיעיד על הסופה המתרגשת עלי. אף רמז לפלישת העבר אל תוך ההווה שלי…".
קינן מעידה על עצמה שהייתה ילדה סקרנית, ובמושב שרוב מייסדיו היו ניצולי שואה, היה זה אך טבעי ששאלה שוב ושוב. אבל אביה שתק. רק שנים רבות לאחר שנהרג בתאונת דרכים "טפשית", כשהיומן הישן שלו נמסר לידיה, נפתח לפניה צוהר למה שאירע לאביה ולמשפחתו ולמי שהיה לפני שנולדה. וכך, באוגוסט 2010 היא יצאה למסע.
שבע שנים, חמש מדינות ויותר מעשר ערים.
הישרדות בשלושה צירים
המסע, והספר, נעים על שלושה צירים עיקריים. הראשון שבהם מצוי בשטח הפרטי של קינן: היסטוריונית, חוקרת, אך כאן בעיקר הבת של אביה. היא משתפת אותנו בזיכרונותיה מחיי המשפחה הגרעינית הקטנה: אם, אב ושני ילדים במושב מגשימים, ללא משפחה מורחבת. מן הרקע הזה היא יוצאת למסע חיפושים אחר האנשים שיוכלו לחשוף לפניה את עקבות אביה ואת תולדות משפחתו. את האבנים המפוזרות של הבתים הישנים בעיר בִּיטוֹלָה (מוֹנָסְטִיר) ובסקופיה שבמקדוניה.
על הציר השני והעיקרי נע סיפורו של האב. קינן משתפת אותנו בניסיונה הקשה, הנואש לפעמים, לדעת ולשחזר את סיפור חייו: מחלומות נעורים אל גיהינום השבי, הסבל וההשפלה, ההישרדות על סף המוות ונס החיים. ואז התלאות, הבדידות והמאבקים בחייו החדשים כעולה חדש בארץ ישראל, עד ההצלחה הגדולה: נישואים מאושרים וגידול ילדים, הקמת בית והגשמה עצמית כחקלאי במושב.
את שני הצירים העיקריים חותך ציר שלישי המכונה "בסוגריים": פרקי ביניים שמעוצבים בגופן שונה, ומספקים את הרקע לסיפור ההיסטורי הרחב: הסיפור היהודי "מספרד למקדוניה", חייהם של יהודי ביטולה־מונסטיר במקדוניה בשנות השלושים, וקץ יהדות יוגוסלביה – הכיבוש הבולגרי ומלחמת העולם השנייה. בין שלושת הצירים האלה נעות הצלליות של משפחת קלדרון החמה, הקרובה והמסועפת שהפכה לאפר.
החלק הראשון של הספר מוקדש למסע החיפושים. נסיעה מעיר לעיר ומעֵד לעֵד בחיפוש אחר העקבות וקורות חייו ומשפחתו של יעקב קלדרון. קינן חולקת עם קוראיה את רגשותיה, תגובותיה ולרוב את אכזבותיה לנוכח מה שהיא בעיקר לא מוצאת במקומות שבהם התגוררו אביה וענפי משפחתו. למראה המחסור, הדלות וההתפוררות באזורים מוכי מלחמה לאחר שנות השלטון הקומוניסטי, האכזבה שנכונה למי שבאים ממושב ישראלי טובל בירק עם בתים מטופחים היא מרה וקשה. בנוסף, הופעתם הפתאומית של יהודים בעיר מאיימת על אלה החיים בה, שמא מסתתרת כאן דרישה להשבת רכוש וחפצים גזולים.
לעומת האכזבות הללו, רבים מהמפגשים האנושיים שקינן מתארת מרגשים מאוד. כך עם האנשים הרבים שמוכנים לעזור, להדריך ולהפגיש. אנשים שמשנים את סדר יומם למענה, פותחים את דלתות ביתם או מסייעים להתמודד עם משרדים ציבוריים, ארכיונים, לשכות מרשם אוכלוסין ודומיהם. בעיקר נשים כמו חריסטולה אנאסטָסובה. מרגע שעירית, ובייחוד בנה נמרוד, מופיעים על מפתן דירתה, היא מזהה בהם את דיוקנו של יעקב קלדרון, חברה הטוב מהתיכון, ומאמצת אותם אל ליבה. ההיכרות עם חריסטולה מולידה תנודות רגשיות קיצוניות אצל המחברת; החל מחוסר אמון במהימנות הזיכרון של הקשישה, ועד אהבה עזה כלפיה, כאילו היא סבתא נוספת שנמצאה לה פתאום, במקום הסבתא האמיתית שלא זכתה להכיר.
עם זאת, למי שקראו ספרים וצפו באינסוף סרטים דוקומנטריים שעסקו בנושא חיפוש שורשים, מכרים ועקבות לעבָר שנגזל, בשלב מסוים הקריאה בחלק הזה הופכת למעיקה משהו וכמעט שבלונית.
רמייה עצמית של האיכרים
לפני שנעבור אל החלק השני של הספר, שהוא מטבע הדברים המעניין ביותר וגם הקשה והמזעזע בפרקי הספר, נתייחס בקצרה לפרקי "בסוגריים". מעט מאוד ידוע לנו על ההיסטוריה של יהדות מקדוניה, ובמיוחד על הפרק האחרון בקיומה – "קץ יהדות יוגוסלביה" והכיבוש הבולגרי (פרק 16). שנים רבות רווחה בישראל הסברה כאילו בולגריה והמלך בוריס הגנו על היהודים והצילו אותם. אולם התברר שיהודי "בולגריה הישנה" היו נתונים לרדיפות ועמדו בפני גירוש למחנות ריכוז. הם ניצלו ברובם רק בזכות הלחץ לטובתם מצד ראשי הכנסייה הבולגרית (!), שהמלך חשש מעימות איתם. גרוע מכך היה מצבם של יהודי מקדוניה ויוגוסלביה ב"בולגריה המסופחת או החדשה". הצבא הבולגרי נהג בהם באכזריות נאצית, ולבסוף הם נמסרו לגרמנים שבולגריה הייתה בת בריתם מראשית מלחמת העולם השנייה ועד כמעט סופה, כאשר ברית־רוצחים זו נעשתה בלתי כדאית להם.
את התשתית לחלק השני של הספר מספק כזכור היומן שנמסר לידי הכותבת בבגרותה ושבעקבותיו יצאה למסע. כחייל בצבא המקדוני־יוגוסלבי המובס נשבה יעקב קלדרון על ידי הבולגרים, ונשלח לאזור הכיבוש הגרמני בלוריין (LORRAINE) שבמזרח צרפת. במחנה שנכלאו בו שבויי המלחמה הוא הצליח להסתיר את שמו וזהותו היהודית וקרא לעצמו ז'אק. הוא היה אז בן 22 וחצי. היו לפניו עוד כשנתיים וחצי של ייסורים על סף המוות, שבמהלכם גם נחשפה זהותו היהודית, אשר סיכנה את חייו עוד הרבה יותר.
כשבוי מלחמה, ועד שנחשפה זהותו היהודית, עמד ז'אק תחת חסות הצלב האדום והיה זכאי להתכתב עם משפחתו וחבריו ולקבל מהם חבילות. ההסתרה והקשר הזה קיימו אותו בחיים, פיזית ונפשית. כ"שבוי יוגוסלבי" הוא השתייך מבחינת הגרמנים לקטגוריה ה־3 או ה־4 בסולם של אסירי המחנות – מתחת לשבויים מאנגליה, למשל, אבל מעל הפולנים והרוסים ומעל היהודים, שהיו במדרגה הנמוכה ביותר. זה היה הבדל של חיים ומוות, שכן הקטגוריה שלך קבעה את חומרת העבודה, את יחסם של השומרים במחנה ואת גודלה של מנת המזון היומית. אכן, אפילו במחנות עבודת הכפייה, בתחתית הגיהינום, הקורבנות עדיין נבדלו בחומרת הייסורים בהתאם למוצאם.
גורם נוסף שהציל את חייו של ז'אק היה החברות והעזרה ההדדית. קשה להפריז בכוחה של החברות לתמוך, לחזק ולעיתים לסייע ממש במעט מזון או בהקלה בכובד העבדות במחנה הכפייה. גם היכולת לשתף – ברגשות, בזיכרונות, בסיפורי משפחה – הייתה חשובה, כי היא תמכה בזהות הפנימית של יעקב־ז'אק קלדרון, כאשר כלפי חוץ התכחש ליהדותו והיה רק בגדר אסיר ומספר. כאשר הועבר למקום שבו היה בודד וללא חברים, נחלש מאוד כוח העמידה שלו והסכנה לחייו גברה.
אופיו של הספר – שמתבסס במידה רבה על מחקר שדה וראיונות אישיים – מאפשר לנו לצפות מן הצד גם בצביעות ובהתכחשות, או לפחות ההדחקה, שמאפיינת את עדותם של העדים הצרפתים שקינן מראיינת. האיכרים ובני משפחותיהם, שהעבידו כמעט־למוות את השבוי מספר 58390 בשדותיהם או במפעל לקילוף עורות, לעולם לא יודו באכזריותם כלפיו, אפילו לא בפני עצמם. מבחינתם "כולם" היו "קורבנות", כאשר הוא, בין כשבוי מלחמה ובין כיהודי בסתר, נזרק ככבש למאורת הזאבים שמתחפשים בדיעבד לרועים חסודים ורחמנים. רק החושים הדקים של החוקרת והידע ההיסטורי שלה ושל עמיתיה, מאפשרים להם לחשוף את העמדת הפנים ואת הרמייה, או הרמייה העצמית, מאחורי החיוכים של שנת 2010. זהו יתרון נוסף לספרה של קינן, שמייחד אותו לעומת ספרים רבים אחרים. תיאורי תקופת השבי והמחנות צובטים את הלב, גם בזכות הכתיבה האישית. כאבה של הבת על סבלו של אביה עובר אלינו ושואב גם אותנו אל תוך מדורי הגיהינום שבהם עבר, וניצל.
הדחקת העבר מפני הישראליות
פרק שגם הוא מכאיב מאוד, הוא "תחנה שביעית: 'ארץ'", ככינויה של ארץ ישראל בפי הציונים באירופה. אפילו כשיעקב קלדרון מגיע לכאורה אל המנוחה – המנוחה ממנו והלאה. הוותיקים מתכחשים לו, מדירים אותו מחברתם. הוא שוב בודד, ללא חברים וללא עזרה או עצה, מתמודד לבדו עם החלטות חשובות מבלי להכיר את המציאות בארץ ומבלי להבין את המנטליות של יישוב לוחם, קולקטיב מגויס נגד האויב הערבי ושלטון המנדט. הוא, ששרד בעור שיניו והאמין שכאן ירווח לו, נתקל בנוקשות של "בוסים", שנאמנותם ליעדים לאומיים מעוורת אותם מלראות את צרכיו של השורד היחיד. הניצול קלדרון מתעטף בשתיקה ואינו משתף במה שהיה "שם", לא רק משום שאיש אינו מעוניין לשמוע, אלא גם משום שכמו ש"שם" הוא נאלץ להדחיק את יהדותו ואת געגועיו למשפחתו כדי לשרוד, "כאן" הוא מדחיק את ה"שם" כדי שיהיה לו כוח להתמודד עם האתגרים החדשים ולשרוד.
משאת נפשו היא "אהבה, משפחה וחיים אישיים". והנה, הרגע הזה מופיע ביומן: "סוף נובמבר 1949. בראשונה הנני מרגיש שהכרתי בחורה לפי טעמי, בנפשי. שְמהּ אין צורך לרשום, כי היא נחרתה בלבי…". "זו הפעם הראשונה שאבא שלי כותב ביומנו בעברית", כותבת בתו. היא סבורה ש"זה היה גם הרגע שבו השיל מעליו באופן סופי את זהותו הקודמת, זו של ניצול השואה היוגוסלבי, העולה החדש, ואימץ לחלוטין את זהותו החדשה כישראלי". בהמשך הוא עברת את שם משפחתו לקלדרון, קרא לבתו בשם העברי עירית, ודבק בשפה ובתרבות שסביבו.
"הישראליות נתנה טעם לקיומו. האור חזר אליו… אומנם זרועות האסון המשיכו לירוק אש מעל לראשו… אך הן כבר לא הצליחו להיכרך סביבו. הארס שלהן איבד את כוחו להמית". מילים אלה, המוליכות אל האפילוג, הן בעיניי שיאו הטוב של הספר הקשה הזה. אי אפשר שלא להיפרד בידידות מן האיש שהפך במהלך הקריאה לכמעט בן משפחה, בזכות האמפתיה, האהבה והיכולת המחקרית והספרותית של בתו. וחובה להודות לה על המתת הזאת.
דווקא משום כך מצער, אך נדרש, לצרף הערה ביקורתית לסיום: חבל שפרופ' קינן, היסטוריונית מקצועית, אינה מצליחה להימנע גם בספר זה מהבעת דעותיה הפוליטיות והמדיניות, ברוח השמאל הישראלי הקיצוני. לטעמי זהו ניצול לא ראוי של נושא כלל־לאומי, שנוגע בבשרנו החי ואינו שנוי במחלוקת, כמעין קרדום לחפור בו למען עמדות שכן שנויות במחלוקת. הספר אמנם מוגדר כממואר אישי, אך מבחינת הקורא זהו ספר שתרומתו העיקרית היא בשמירת זיכרון השואה והשלמת הידע על קורות קורבנותיה וההזדהות עמם. השואה פגעה בכל יהודי שהשיגו ידי מבצעיה, ללא הבדל מין וגיל, דבקות דתית או הזדהות פוליטית, וספר שעוסק בה אינו הבימה המתאימה לביטוי דעות פלגניות בנות זמננו.
זיכרונות מחיים שלא חייתי
עירית קינן
הוצאת פרדס 2020
318 עמ'
