גם אחרי 16 שנה, תהילה פרל מרגישה שסיפור הגירוש מגוש קטיף ממשיך לנהל אותה. "קלטתי את זה בשבוע שעבר, כשהילדים ראו אותי צופה בטריילר של הסרט שלי ושאלו 'מה זה'. אמרתי לעצמי רגע, אני הולכת להראות להם את זה עכשיו? הגדולה שלי רק בת שבע, אבל החלטתי שלא משנה מה, אני מראה להם. ופתאום הבן שלי צופה ואני קולטת שהוא לא מבין מה הוא רואה. הוא שואל אותי 'אמא, מה זה, זה הצבא שלנו?' המחשבה שחיילים שלנו עשו כזה דבר הייתה בלתי נתפסת בעיניו. אחר כך הוא שאל 'למה לא נלחמנו?', עניתי לו 'במי נילחם, בחיילים שלנו? הם אחים שלי'. זה תפס אותי. התחלתי לתהות איך מתווכים דבר כזה לדור הבא".
סרטה של פרל, "לאחוז בחול", עוקב אחר תהליך הפינוי מגוש קטיף. ברובו היא צמודה לאחיה, ברוך ברמסון, תושב מושב קטיף שגר במקום מיום חתונתו. עם היוודע הבשורה על ההחלטה לסגור את גוש קטיף לכניסת אזרחים, מסתננים תהילה ושבעה מאחיה לתוך הגוש כדי לחזק את אחיה ואת תושבי היישובים האחרים. חלק מתמקמים בביתו, אחרים מתפזרים בבתים אחרים. אבל דווקא אז, כשהוא מוקף בבני משפחתו שתומכים במאבק, ברוך מפתיע אותם.
"לקח לי הרבה שנים להבין שיש פה משהו שראוי לפרסום. חשבתי שאין לי סרט, כי אמרתי לעצמי 'מה, אני מציגה פה את אחי כלוזר?' רק אחרי שמונה שנים ותהליכים ארוכים של התבוננות מחדש על הסרט, הבנתי שזה בעצם הסיפור שלו. ברוך הוא לא אנטי גיבור, הוא הכי גיבור שיש"
באחת הסצנות הראשונות בסרט הוא מתהלך על שפת הים ואומר "עד כאן מסרתי את נפשי". אחר כך מוסיף ומצהיר: "מי שלא מפנה את ביתו בעוד 48 שעות מפסיד 300, 400 אלף שקל. אני צריך לדאוג למשפחה שלי, אחרת מי ידאג".
"ביום שהודיעו ברדיו שגוש קטיף נסגר לכניסה למי שאינם תושבי הגוש ישבתי בבית מול המחשב שלי", נזכרת פרל. "בלי לתכנן הרבה מראש, פשוט זרקתי על עצמי תיק ומצלמה עם כל הקלטות שהיו לי ונסעתי. לא היה לי מושג איזו הרפתקה זאת הולכת להיות".
ואז את מגיעה ומבינה שהאח שהגעת לתמוך בו מתכוון לפנות את ביתו לפי ההנחיות.
"יש הרבה אכזבה בסרט, ורואים אותה. אני מגיעה ומתחילה לצלם את אחי, שהוא גיבור הסרט, והוא פתאום מתגלה כדמות הכי אנטי־גיבור שיש, לפחות אז בתפיסה שלי. כלומר – מה אתה אורז? מה אתה עוזב? אנחנו באים לחזק אותך, זכית במשפחה כזאת לוחמת ואידיאולוגית ואתה אומר לנו 'חברים, אני עוזב?'"
שמונה שנים נדרשו לה לערוך את הסרט, ורק לאחר חתונתה יצרה ממנו סרט מוגמר. "עברתי תהליך ארוך מאוד עם הסרט הזה, כי היה לי ממש קשה לצלם אותו. אני מחזיקה את המצלמה ושואלת אותו כל הזמן שאלות – למה אתה אורז, למה אתה עוזב, אני מנג'סת לו בלי הפסקה, וקשה לי עם התשובות שלו, למרות שאני משוגעת עליו.
"נדרשו לי הרבה שנים להבין שיש פה משהו שראוי לפרסום. חשבתי שאין לי סרט, כי אמרתי לעצמי 'מה, אני מציגה פה לוזר?' רק אחרי שמונה שנים ותהליכים ארוכים של התבוננות מחדש על הסרט, הבנתי שזה בעצם הסיפור שלו. ברוך הוא לא אנטי־גיבור, הוא הכי גיבור שיש. הוא האיש שהולך נגד הזרם. הוא מבין שההנהגה החליטה בעצם לא להיאבק. הוא רואה מסביבו אנשים מתוקים ואידיאולוגיים שמתעקשים להשאיר את ביתם כפי שהוא, לא מפנים, ממשיכים לקפל את הכביסה ובשגרת החיים, לא מחפשים יישוב חדש, בזמן שהוא כבר מבין שלא הולך להיות פה מאבק אמיתי. שההנהגה הגיעה להסכמות מול הצבא והכול מתואם. עושים תפילת מנחה מרגשת, בוכים ועולים לאוטובוסים. שורפים צמיגים ליד השער ואז חוזרים ונכנסים פנימה למושב".
ילדים של החיים
פרל משמשת בסרט על תקן רואה ואינה נראית. קולה נשמע מבעד למצלמה, והרגע היחיד שבו היא מבליחה הוא בעת הגירוש עצמו, כאשר היא נישאת באוויר על ידי החיילים ומפונה מהמקום. גם אז היא ממשיכה לצלם. "רק אחר כך, באוטובוס, התפרקתי. לא הייתי מסוגלת יותר לצלם ולקח לי זמן להתאושש. היו שני רגעים בסרט שבהם לא הצלחתי להחזיק מעמד ולהמשיך לצלם – הראשון היה באירוע הפרידה, כשברוך דיבר לפני כולם במרפסת שלו ביום שבו הם עזבו את הבית. מישהו לקח את המצלמה וצילם במקומי כי פשוט לא הייתי מסוגלת. הרגע השני הוא הרגע שבו אני נכנסת לאוטובוס, רואה את כל המפונים העייפים ומבינה שזה נגמר. זה רגע אנושי שלא יכולתי לצלם".
במשך שנים ארוכות הוקרן הסרט החשוב והמטלטל של פרל רק בהקרנות פרטיות. דווקא ההתרחשויות הבלתי מהוקצעות, שמתועדות במצלמה רועדת, מספקות מבט אותנטי שיגרום לכם להרגיש בתוך האירוע עצמו. רק בשנה האחרונה הועלה לאתר עם אפשרות לצפייה ישירה בתשלום. "זה סרט שאנשים מסוגלים נפשית לצפות בו רק בתשעת הימים", מסבירה פרל, "התחלתי לקבל בקשות. אנשים אמרו שהם לא רוצים להגיע לכל מיני יישובים ולצפות בו, אלא בביתם. אחרי שהעלינו אותו גילינו שאלפי אנשים נכנסים לשם".
פרל, 42, גדלה בירושלים כאחות לתשעה. אביה, הרב יוסף ברמסון, הקים עם הרב פילבר ועוד חברים את רשתות צביה, נעם, אריאל והישיבה לצעירים. אמה ברכה מפציעה בסרטה כמי שמעודדת את ילדיה לקחת חלק במאבק. "גדלתי במשפחה אידיאולוגית", מספרת פרל, "אנחנו דור שני למחאה. גם ההורים שלי באו לתמוך בתושבי ימית, ולי ולאחים שלי יש זיכרונות משם בתור ילדים".
"הייתי חלק מהמאבק. ותוך כדי שאני עובדת על חסימת צומת למחר פתאום נכנסים מלא שוטרים על אזרחי ומבצעים מעצרים, ואני רצה הביתה וחוזרת עם מצלמה ומתעדת"
כיום היא נשואה לאמרי, אם לארבעה, עובדת כמנהלת הפקות וידאו לעסקים ויזמית של פרויקטים חברתיים. המשפחה מתגוררת בשכונת קריית־משה בירושלים. "כשרואים מאיזו משפחה אידיאולוגית אני באה, מבינים למה היה לנו כל כך קשה עם אחי. אגב, אחר כך הוא לא בנה את ביתו עם כל אנשי מושב קטיף. הוא עבר ליד־בנימין והיה מהראשונים שבנו שם בית. יש אנשים מהמושב שלו שרק לאחרונה נכנסו לבתי קבע. הייתה שם היפרדות, למרות שהם חברים הכי טובים עד היום". עם זאת, היא מודה, "היום אני רואה גם את האידיאולוג שהיה בו".
לאחר שפינה את ביתו, ברוך חזר לשם ללא ילדיו כדי להמשיך במאבק. באחד הרגעים בסרט, בתפקידו כאיש מערך הכבאות, מסרב ברוך לכבות אש מחאתית שהציתו נערים בטענה שהיא אינה מסכנת חיים, והוא גם מפוטר מעבודתו בעקבות כך. "בסוף הוא היחיד שבאמת מסרב פקודה", אומרת פרל, "היחיד שמשלם מחיר. הוא הרגיש ששמים אותו מול הנוער של היישוב, שגם ככה נמצא במצב רגיש, ולא היה מוכן לזה. הוא אמר לכוחות הגירוש 'אתם שמים אותי במצב לא נורמלי".
ובכל זאת הוא בחר שהילדים שלו לא יהיו בזמן הגירוש עצמו.
"נכון. שבוע לפני כן הם עזבו, כל הילדים שנמצאים בסרט הם למעשה אחיינים שלי או ילדים של אחרים".
השאלה אם נכון לתת לילדים לחוות מראות כאלה העסיקה אתכם בזמן אמת?
"זו נקודה שכמעט בכל הקרנה של הסרט שואלים אותי עליה, כי הסרט הזה הוא סיפור של ילדים. יש שם הרבה ילדים שנאבקים. יש הבדל בין ילדים שגרו שם לבין ילדים שהגיעו עם משפחות שתמכו במאבק. הילדים של ברוך, כמו יתר ילדי קטיף, חוו תקופות לא פשוטות. בתחילת הסרט רואים את הילד שמחזיק רסיס של פצמ"ר בידו, אבל זה כלום לעומת מה שהעיניים שלהם ראו. הם חוו פיגועים, פצצות מרגמה, הם ראו את דוד חטואל מאבד את אשתו ובנותיו והם הכירו אותם. קשה לי להשוות אותם לילדים שלא גרו שם ובאו כדי להיאבק. לדעתי הילדים האלה יצאו משם דווקא מאוד מחוזקים, עם הרגשה שהם עמדו על הצדק שלהם ונלחמו על דברים שהם מאמינים בהם.
"לגבי הילדים של ברוך, אני חושבת שהיה להם קשה עם זה שהם לא היו שם עם כולם, אבל הם כאלו מתוקים שבחיים לא ילכו נגד ההחלטות של ההורים שלהם".
כלומר, זה ההפך ממה שאולי נהוג לחשוב? מי שלא נשאר שם אולי חווה תחושה של החמצה?
"כל פסיכולוג יגיד לך שילד צריך לעבד את הדברים, להיות בחוויה. אותה שאלה עולה גם בקשר להלוויות, ויש גישה רווחת שאם המוות מתרחש בסביבה הקרובה של הילד הוא גם זקוק לעיבוד התהליך. אבל ברוך עשה את הבחירות שלו וכולנו מכבדים אותן. המשפחה שלו היא כזו, תמיד הולכת עם הראש קדימה. אני לא חושבת שהם נוברים בשאלות האלה".
בסרט הילדים תופסים נתח נכבד. לכל אורכו הם נראים בעימותים מול כוחות הצבא, מנסים לדבר אל ליבם בבכי, לשכנע, ובעיקר מתעניינים לשמם.
היה להם נורא חשוב שכל חייל שמגרש אותם יזדהה. למה בעצם?
"זה משהו שעלה באותם רגעים, לא דובר עליו קודם. אני זוכרת שזה הפתיע גם אותי כי גם אני הייתי עסוקה בזה. מי אתה אדוני שאתה נכנס אליי הביתה, מי אתה שמתחבא פה מאחורי מדים והתג שלך לא מזוהה. למה אתם מתביישים במי שאתם? היה קצין אחד בדרגה גבוהה שהיה אחראי על מערך הכוחות, והוא הצהיר בקול שחבל על הזמן ושהוא לא עומד להגיד לנו את השם שלו. אבל היה שם אחד אחר, שראו בעיניים שלו שהוא מתבייש ושהוא נקרע. אני חושבת שהרצון לדעת את השם הוא הרצון שייקחו אחריות על מה שהם עושים.
"הילדים של ברוך, כמו יתר ילדי קטיף, חוו תקופות לא פשוטות. בתחילת הסרט רואים את הילד שמחזיק רסיס של פצמ"ר בידו. אבל זה כלום לעומת מה שהעיניים שלהם ראו. הם חוו פיגועים, פצצות מרגמה, הם ראו את דוד חתואל מאבד את אשתו ובנותיו"
"באותה תקופה התעסקנו המון בשאלת הבחירה החופשית של החיילים. האם הם מסרבים פקודה או לא. זה היה חלק מהתפיסה הכללית של הרבה אנשים שהיו בבית הזה באותו הזמן. המאבק היה בנוי על ההתנגדות הציבורית הגדולה, על מאבק פסיבי ולא אלים, אבל גם על התקווה שכדי שזה לא יקרה הם צריכים לסרב פקודה".
רלוונטי מתמיד
מלבד תיעוד הגירוש של אנשי קטיף, "לאחוז בחול" מתעד גם את המאבק האזרחי שהתקיים לפני כן, אם זה אחיה שבורח ומסתתר ביער לאחר שהוא מסומן על ידי השב"כ כאחד המתנגדים הפעילים, ואם זה במבצע פנים מול פנים שעורכים בני הנוער בעת משאל העם של הליכוד.
"בעיניי זה דבר שהוא הרבה יותר מדוקו־ריאליטי משפחתי. יש בסרט סקירה של המאבקים שהיו בכל מקום. את רואה שם את השרשרת האנושית, את הכנסים של 'הבית הלאומי' – שהייתה תנועה של הובלת מרי אזרחי בלתי אלים, את המעצר בתוך המשרדים".
איך ידעת להיות בכל המקומות האלה?
"כי הייתי חלק מהמאבק. זה לא כמו צלמת שמגיעה מבחוץ כאורחת ובאה לתעד. אני הייתי חלק מהמטה של הבית הלאומי, ותוך כדי שאני עובדת על חסימת צומת למחר פתאום נכנסים מלא שוטרים על אזרחי ומבצעים מעצרים, ואני רצה הביתה וחוזרת עם מצלמה ומתעדת".
היום, בפרספקטיבה של 16 שנה אחרי, הילדים שלך יתגייסו לצבא?
"שיעשו מה שהם רוצים. מבחינתי זו מצווה גדולה. גם במשפחה שלי אין עמדות כאלה. אבל בזמן הגירוש היו בני נוער כמו משה פואה שיושב ואומר למצלמה 'אני לא יודע איך אני חוזר לישיבה שלי ומתגייס אחרי הדבר הזה'. הוא באמת לא התגייס בסוף, וגם אח שלו לא, אבל עשו שירות לאומי אזרחי. שכבת הגיל שחוותה את הפינוי והייתה אז בגיל הנעורים נפגעה מאוד מבחינת האמון שלה בצבא ובמוסדות, אבל היום אני לא רואה מישהו שלא מתגייס בגלל זה".
פרל מודה שחשבה כי בחלוף הזמן הסרט יהפוך לא רלוונטי, אבל גילתה בדיוק את ההפך. "הבנתי פתאום שמבחינת בני הנוער שצופים בו עכשיו, גוש קטיף הוא מושג מספרי ההיסטוריה, אין להם מושג מה קרה. אריק שרון זה כמו אברהם אבינו בשבילם, הוא לא משהו מוחשי כמו שאנחנו חווינו אותו. גוש קטיף הפך לשורה בהיסטוריה, ושם הבנתי שדווקא בגלל זה אני חייבת להראות להם מה היה שם באמת".
לא חששת מהטראומה שסרט כזה יכול לעשות למי שצופה בו?
"זו בהחלט דילמה, כי אני מעמיקה את השבר, מחיה את הקרע הזה לעוד כמה זמן, והמשאלה הכמוסה היא דווקא לרפא אותו. אבל בלהה שלמון, אחת הנשים בסרט שמצולמת כשהיא עודרת בגינה שלה בזמן שברוך אורז את חפציו, דיברה על הכלת מורכבות ועל כבוד, ולקחתי את זה איתי.היא נתנה לי כוח להבין שהחיים הם לא שחור־לבן, ושהכבוד לא נמדד במקומות הקלים. בתשעה באב אסור ללמוד תורה, אז מה עושים? קוראים מדרשים על החורבן, עוסקים בקמצא ובר קמצא וכל הסיפורים המזוויעים האלה. למה? כי הרעיון הוא להציף את הדברים הקשים, כדי ששנית גמלא לא תיפול".
