הקשיים וההגבלות שאיתם נאלצו הספורטאים הישראלים להתמודד בשנה החולפת לא מנעו מרבים מהם לרשום הישגים נאים גם בזירה הבינלאומית. אחת מהן היא קטי ספיצ'קוב, גולשת רוח ישראלית בת 21 ותקווה אולימפית במשחקי טוקיו, שזכתה בסוף אפריל בתואר סגנית אלופת העולם, הישג שהגיעה אליו גם לפני שנתיים. "ההישג הזה היה ממש לא מובן מאליו עבורי. התמודדתי מול שייטות מעולות, שחלקן זכו בעבר במדליות אולימפיות, ומאוד מרגש אותי לדעת שאני חלק מהרמה הזו", היא משתפת. "קשה לדעת מתי ספורטאי יגיע לשיא שלו, אבל קרוב כל כך לפתיחת המשחקים האולימפיים סביר היה להניח שכולן כבר יגיעו בכושר מצוין, מה שגרם לתחרות להיות איכותית מאוד. המטרה שלי מהרגע הראשון הייתה להגיע לפודיום, ואחרי מדליית הכסף ב־2019 כיוונתי הפעם לזכייה כדי לשפר את השיא שלי וגם הייתי מאוד קרובה, אבל זה יחכה קצת. בכל מקרה, שמחתי להיות חלק מהמנצחות בתחרות".
"הגעתי לאימון שיט ומיד נשאבתי לזה. אני חושבת שהתחברתי מהר מאוד לריח ולחופש של הים. זו חוויה שלא מקבלים על החוף"
הקורונה לא הייתה האתגר היחיד שספיצ'קוב נאלצה להתמודד מולו בשנה וחצי האחרונות. באוקטובר 2019 פורסם כי היא מנהלת רומן עם מאמן נבחרת השייטות, הצרפתי המוכשר פייר לוקווה, נושא שעליו היא מבקשת לא להרחיב. הגילוי הוביל לפיטוריו של הצרפתי, בעקבות עבירה על התקנון האתי של האיגוד, כאשר במקביל התפתח סכסוך מכוער ומתוקשר, שכלל דרישה של שאר החברות בנבחרת לפסול את כל תוצאותיה של ספיצ'קוב, כולל את השגת הקריטריון לייצג את ישראל בטוקיו, בשל הטענה שזכתה ליחס מועדף. בדיקה מקיפה שערך איגוד השיִט דחתה את הטענות הללו על הסף, אבל אז הגיעה הקורונה ואיתה ההחלטה לפתוח מחדש את המאבק על הקריטריון האולימפי. המאבק הזה הוכרע בשנית לזכותה של ספיצ'קוב, לאחר שבנובמבר האחרון זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה בפורטוגל. "קבעתי את הקריטריון הראשון לאולימפיאדה בפברואר 2020. זו הייתה הגשמת חלום, וההחלטה לפתוח אותו שוב הייתה קשה מאוד עבורי", היא מודה. "זה הוביל אותי להתמודד מול אתגר מנטלי לא פשוט, כי אחרי שכבר עמדתי במטרה פתאום אמרו לי – רגע, חכי עוד שנה, יש לך עוד תחרות ותצטרכי להוכיח את עצמך שוב. לא באמת הייתה לי ברירה ולמזלי אני עובדת באופן שוטף עם פסיכולוגית ספורט, שמסייעת לי בהתנהלות בים ובחיים באופן כללי, והצלחתי לעמוד בזה. לעובדה שקבעתי שוב את הקריטריון כבר בנובמבר הייתה חשיבות גדולה, כי יש הבדל בין תחרות פנימית בין ישראלים לבין תחרות עולמית, והייתי צריכה את הזמן אחרי אליפות אירופה ואחרי המבחנים לירידת מתח, כדי שאוכל להעלות אותו שוב לקראת חודשי הקיץ ולנווט אותו למקום הנכון. אחרי כל מאמץ גדול הגוף מבין שהוא צריך מנוחה כדי לאגור אנרגיות חדשות".
עד כמה השפיע עלייך משבר הקורונה?
"למזלי הספונסרים שלי – חברת אלדן ורב בריח – המשיכו לתמוך בי, כך שהיה לי שקט כלכלי, וכבר בסוף יולי שעבר הצלחתי לצאת מהארץ ולחזור לשגרת האימונים שלי מעבר לים. סבלתי רק תקופה קצרה מהקורונה, ובשורה התחתונה הדחייה של המשחקים עזרה לי מבחינה מקצועית,] ואת כל מה שקרה בשנה האחרונה לקחתי כמתנה. אני עדיין צעירה, יש לי הרבה מה ללמוד, ובכל יום שאני על הגלשן אני מתקדמת ומתפתחת".
את חודשי ההכנה האחרונים לקראת טוקיו היא מעבירה באימונים בארץ וברחבי אירופה, ובתחילת יוני זכתה שוב במדליית כסף יוקרתית, הפעם בתחרות סימולציה למשחקים האולימפיים שהתקיימה בהולנד. "בתחילת מרץ התחלתי לעבוד עם מאמן חדש, בריטי בשם אליוט קרנו, שעבד לפניי עם נבחרת ספרד והיה חלק מצוות האימון של מדליסטית הזהב בלונדון. מבחינת השלב בעונה זה טיפה מאוחר להתחיל לעבוד עם איש מקצוע חדש, אבל זו המציאות ואנחנו לומדים לעבוד יחד ומתקדמים מיום ליום", היא מספרת. "הנבחרת כבר לא עובדת יחד כי השייטות האחרות עברו להתאמן על הגלשן החדש, שייכנס לסבב התחרויות לקראת פריז 2024, ואני מתאמנת בעיקר לבד. את השבועות האחרונים לפני היציאה לתחרות אעביר באימונים בתל־אביב, הרצליה ושדות־ים, בתנאי חום ולחות שצפויים גם ביפן".
מה השאיפות שלך לתחרות האולימפית?
"קודם כול אני רוצה ליהנות מהחוויה ולמרות שיהיו משחקים בסגנון קורונה, זו הפעם הראשונה שלא אצפה בהם בטלוויזיה ואני מקווה שאצליח להביא את היכולות שלי לידי ביטוי, כשהמטרה היא להגיע לפודיום. בדרך כלל באולימפיאדות אזורי השיט לא קרובים לכפר האולימפי, אז גם הפעם יהיה לנו כפר קטן משלנו, אבל בניגוד לעבר, שהשייטים היו רגילים לצאת מוקדם לאתר התחרות כדי להרגיש את המים ולהתרגל, הפעם בגלל המצב מותר יהיה להגיע רק שבועיים מראש. זה עניין קריטי אבל נכון לגבי כולם אז לפחות התנאים שווים".
התנאים באתר הגלישה האולימפי טובים לאופי שלך כגולשת?
"בשנים האחרונות ביליתי יותר ממאה ימים באתר האולימפי ביפן. התנאים בו מגוונים מבחינת מזג האוויר, ובתור מי שמגדירה את עצמה גולשת מגוונת, שמתמודדת היטב מול רוח חזקה או חלשה, הוא בהחלט עשוי להתאים לי. מבחינתי טוב שבכל יום בתחרות יהיה מזג אוויר שונה".
החופש של הים
קטי ספיצ'קוב נולדה וגדלה באילת. הוריה עלו מאוקראינה בשנת 1999, אביה עובד במוסך בעיר, ואמה מורה לעברית לעולים חדשים, יש לה אחות שגדולה ממנה בשנתיים ואח ואחות קטנים יותר. "אני הצברית הראשונה במשפחה", היא צוחקת. "הם הגיעו לאילת בגלל אחות של אמא, ביולוגית ימית שעבדה במעבדה שם, והתאהבו בעיר ובחום שלה, בעיקר אבא שלי שפשוט שונא קור. ההתחלה שלהם בארץ הייתה קשה כי הם הגיעו בלי הרבה משאבים, אבל אני גאה בדרך שהם עשו, צמחו, הקימו בית ומשפחה וביססו את עצמם בארץ".
עבורה, העיסוק בספורט היה טבעי מגיל צעיר. "בבית לא כיוונו אותי לעולם הספורט, והדרישה הייתה שאבחר כלי נגינה, אז אחרי שאחותי הגדולה בחרה בכינור, בחרתי בגיל שבע בסקסופון", היא נזכרת בחיוך. "הבעיה הייתה שהייתי קטנה מדי ולא יכולתי לסחוב אותו, אז עברתי לקלרינט, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. במקביל, תמיד אהבתי ספורט ורצתי לבית הספר ובחזרה, גם כאשר לא מיהרתי או איחרתי. רציתי מאוד להצטרף לקבוצת ריצה אבל לא היה אז באילת דבר כזה, אז הצטרפתי לקבוצת טריאתלון של ילדים. מצחיק שסבלתי אז מאוד מהשלב של השחייה, ואהבתי יותר לרוץ ולרכוב על אופניים, אבל זה היה המקום שבו יכולתי להוציא את כל האנרגיות שהיו לי".
לענף הגלישה הגיעה ספיצ'קוב כמעט במקרה, בגיל עשר. "מנהל מועדון הגלישה באילת, רוני מאיר, ראה אותי באימון ואמר שהוא רוצה אותי במועדון. הוא הגיע אליי הביתה, דיבר עם ההורים שלי וביקש שיביאו אותי לאימון ניסיון", היא נזכרת. "הגעתי לאימון ומיד פשוט נשאבתי לזה. אני חושבת שהתחברתי מהר מאוד לריח ולחופש של הים. זו חוויה שלא מקבלים על החוף. בטריאתלון כל הזמן מדדו לי זמנים והיו הרבה צעקות, ופשוט אהבתי את השקט שבים ואת היכולת לעשות מה שרוצים". החיבור שלה לים נתקל בשלב הראשון שלה כשייטת בקשיים טכניים, מאחר שהייתה עדיין קטנה פיזית והתקשתה להתמודד עם הרוחות החזקות. "בגילים האלה בכל תקופה מחליפים לגלשן בדגם משופר יותר, והייתי אחרונה בשנתון שלי לעשות את המעברים האלה, לפעמים אפילו באיחור של שנה", היא מספרת. "אבל בגיל 12 זכיתי בפעם הראשונה באליפות ישראל, ושנה לאחר מכן זכיתי בסגנות אליפות העולם בתחרות הראשונה שלי בחוץ לארץ, אירוע מרגש מאוד שגם לווה באכזבה אדירה מבחינתי שלא זכיתי בתואר, ואז כבר הרגשתי טוב מאוד על הגלשן". עד סיום גילי הנוער המשיכה ספיצ'קוב להתאמן במסגרת מועדון השיט האילתי, שבין השאר גידל גם את שחר צוברי, שזכה בארד אולימפי בבייג'ינג 2008 ובשלל הישגים נוספים. "למזלי, כשסיימתי להתחרות בגילי הנוער, באיגוד השיט החליטו להחזיר את שיטת העבודה של נבחרות והפכתי להיות חלק מנבחרת ישראל".
ב־2015 רשמה ספיצ'קוב הישג נהדר כשזכתה בתואר אלופת העולם עד גיל 17, ושנתיים לאחר מכן הפכה לאלופת העולם לגילי 19. "לפני האליפות בגיל 17 אמרתי לעצמי שאם לא אזכה בזהב אני פורשת, ולמזלי ניצחתי והמשכתי לגלוש", היא מפתיעה. "הזכייה בתחרות עד גיל 19 הייתה מאוד מרגשת ומיוחדת כי היא הייתה קשה מאוד עם רוח חזקה, שאז עוד פחות התאימה לי כי עדיין לא הייתי מספיק חזקה פיזית". ב־2017 החלה להתחרות גם בסבב הבוגרות. "המעבר בין נוער לבוגרים הוא לא פשוט ולפעמים לוקח הרבה זמן. אבל לשמחתי הצוות המקצועי שהקיף אותי עזר לי להתאים את עצמי לרמה הגבוהה באופן מהיר יחסית", היא משחזרת. "בתחרות יש בדרך כלל 60 משתתפות ובתחרויות הראשונות בבוגרות סיימתי למטה, ואז לאט־לאט השתפרתי, גירדתי את העשירייה הראשונה ואז את החמישייה, ובפברואר 2019 זכיתי במדליית כסף בתחרות בסבב הגביע העולמי, סיימתי חמישית באליפות אירופה וזכיתי במדליית כסף נוספת באליפות אירופה עד גיל 21. לעמוד על פודיום בתחרות זה פשוט כיף, אני שמחה שעברתי את כל המדרגות בדרך לשם, זה נהדר בכל פעם להוכיח לעצמי ולסביבה את היכולות שלי ואני מקווה שהמגמה הזו תימשך".
איך הצלחת לשלב לימודים עם כל הטיסות, האימונים והתחרויות?
"היה לי קושי גדול לשלב בין הדברים ובכיתה י"א והצעתי לאמא שלי שאפסיק ללמוד, בהבטחה שאשלים את הדברים מאוחר. היא התנגדה, אבל בית הספר שלי מאוד התחשב בי. עזרו לי עם שיעורים פרטיים, כשהיו לי תחרויות במועדי בגרויות, הגישו אותי במועדים אחרים, ובסופו של דבר הוצאתי בגרות טובה בציונים לא רעים".
וכל הזמן הזה היית בטוחה שתרצי להפוך את הגלישה לקריירה?
"במשך שנים חלמתי ללכת לקרבי ולהיות לוחמת, והתלבטתי אם להתגייס לשירות מלא, אבל בסופו של דבר הלב אמר לי ללכת עם הגלישה, קיבלתי מעמד של ספורטאית מצטיינת, ומאז לא הבטתי לאחור. את הרצון לתרום למדינה אני מגשימה בכך שאני מייצגת אותה ברחבי העולם וזה דבר חשוב כשלעצמו. שירתּי בעתלית והיה לי מפקד נהדר, שהבין את הסיטואציה ואת לוחות הזמנים המורכבים שלי. הוא נתן לי הרבה חופש לעשות מה שאני צריכה ואפשר לי להמשיך לעבוד ולהתקדם".
הרגע שבחרת להפוך לספורטאית מצטיינת שינה גם משהו בגישה שלך לשיט?
"תמיד אהבתי להשקיע ולהיות בזה מאה אחוז אבל אחרי השחרור מהצבא הבנתי שכרגע אלה החיים שלי, זה לא חוג או משהו לעשות בצבא או בזמן בית ספר. אני עובדת ומתפרנסת מזה, הרגשתי שזה המאני־טיים, שצריך להשקיע הכול כי אין זמן אחר ואין ספק שמשהו השתנה אצלי בראש".
הכול בשביל להצליח
הדרך של ספיצ'קוב לאולימפיאדה עוברת דרך שנים ארוכות של עבודה. היא מתאמנת פעמיים ביום, חמש פעמים בשבוע, ובכל יום היא עושה אימון ים ומשלבת אימון כושר או תרגול אירובי, וסופי השבוע מוקדשים למנוחה והתאוששות. "אני נהנית מהגלישה אבל לא תמיד נהנים מכל אימון, לפעמים קשה להעלות את המוטיבציה וזה גם בסדר. זה חלק ממה שבחרתי לעשות, וזה מלמד אותי גם לחיים אחר כך, לא לוותר ולדבוק במה שבחרתי".
יש לך היום את כל המעטפת המקצועית שאת צריכה בשביל להצליח?
"איגוד השיט, הוועד האולימפי ומכון וינגייט, יחד עם הספונסרים שלי, נותנים לי מעטפת הכי טובה שאפשר ודואגים שלא יחסר לי כלום. לפחות ספונסר אחד ימשיך איתי לקמפיין הבא, וזה לא מובן מאליו".
על מה את חולמת?
"לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שחלום אולימפי זה משהו ריאלי. אני גולשת מגיל צעיר והחלום הוא להביא את עצמי לידי ביטוי הקיץ הזה ולהוציא מעצמי את הכי טוב שאני יכולה. יש לי מטרה בראש לטוקיו, אני לא רוצה לשתף אותה כרגע, אבל אני מבטיחה לעשות הכי טוב שאני יכולה".
את מרגישה שצמחת מכל מה שהתמודדת מולו בשנים האחרונות?
"זה לא מובן שבגילי התמודדתי כבר עם דברים לא פשוטים, אבל אני לוקחת את זה כחוויה מלמדת. כל מכשול בחיים מבגר אותך ונותן לך ניסיון להמשך, ואני מקווה שאני מפתחת את הכלים הנכונים להתמודד עם המכשולים הבאים שבדרך".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע, והסיבה היחידה שלא אומר חמש היא כי אני תמיד רוצה עוד ומאחלת לעצמי את הכי טוב שבעולם. המטרה שלי בימים אלה היא לעבוד הכי קשה שאפשר, כדי שבסיום התחרות בטוקיו – ולא משנה מה יקרה – אוכל להסתכל לאחור ולהרגיש שעשיתי הכול כדי להצליח".
