לוושינגטון די־סי נסעתי מניו־יורק ברכבת. ברגע שהרכבת יצאה ממנהרות העיר חזרתי שוב אל הנוף השומם של ארה"ב. חלפתי שוב על פני שדות ריקים, אבל הפעם גם עברתי בעיירות קטנות ועניות. בדרך ראיתי בית סוהר שבו אסירים משחקים כדורסל בחצר. גם בחוף המזרחי יש שממה מחוץ לערים הגדולות, אבל ביישובים המקיפים אותן יש משהו אנושי יותר.
הגעתי לוושינגטון כדי להתאחד שוב עם דני ואבידן. ההורים של אבידן גרים סמוך לעיר בשנים האחרונות, והם נמצאים בשליחות המדינה. למשפחה שלי ושל אבידן, כך התברר לי לפני כמה שנים, יש עבר משותף ומפואר של חברויות וקשרים עוד משנות השבעים הרחוקות. ההורים של אבידן אירחו אותנו בטוב ובנדיבות לב, ואני חייב לציין שהרגשתי בבית לגמרי. לי לפחות לא הייתה תחושה של אורח, אלא של מישהו שיכול לפתוח את המקרר ולחסל את הפיצה שנשארה במטבח בלי להתחשב באחרים. בחיי שזה היה בתום לב, הייתי בטוח שכולם כבר אכלו.
בכל אופן. הייתה שם תחושה של סגירת מעגל. הנה אבידן נצר למשפחתו, והנה אני, נצר למשפחתי, מטיילים יחד ועוד חוסים בצל ההורים שהעלו זיכרונות רחוקים על ההורים שלי מימי נעוריהם. אבא של אבידן סיפר על בית הספר דוגמא לבנים (שבו גם אני למדתי) ועל ירושלים ההיסטורית שלא כל כך השתנתה, ועל ההכשרה של בני עקיבא בקיבוצים לבני חוץ לארץ. כך קיבלתי עוד הצצה לחיים המוקדמים של ההורים שלי. אמא מירושלים ואבא בהכשרה בבני עקיבא מזמר עם חבריו האירופאים שירי ציונות דתית.
זו הייתה חוויה מאוד נעימה וקלה ומשחררת. לאכול בשר ואוכל ביתי של שבת שההורים של אבידן הפליאו לעשות. לשמוע מהם סיפורים, לשוחח איתם ובכלל, להרגיש קצת בבית.
בוושינגטון פגשנו גם חברת ילדות שלי, טליה, שהעבירה לנו סיור במשרד האוצר. חוץ מהכספות המטורפות שכמובן לא בשימוש וחוץ מהדיוקנאות של השרים לאורך הדורות גם זכינו להרים איתה כוסית לחיים ולשמוע על החוויה הייחודית של עבודה עבור הממשל.
גרייט ניישן
העיר מבחינתי עוד לא מוצתה. בדרך כלל במסע הזה אחרי שניים־שלושה ימים אני מכריז באוזני הקבוצה: “יפה מאוד. בהחלט מדובר במים זורמים מגובה" או “במים שמגיעים לאגן ניקוז”, או “בדוב" או “בהר עם שלג לבן עליו". אבל וושינגטון נראית בעיניי כמו ניו־יורק: אינסופית. הלכנו בשדרות ששוכנות בהן השגרירויות והגענו ל"מול" – האזור שבו ממוקמים הבית הלבן, משרדי הממשלה, הקפיטול, המוזיאונים והאנדרטאות. החלק הזה של העיר מתפקד כמו אקרופוליס: מקדש מתמשך של כל מה שחשוב ויקר בתרבות הרלוונטית. זו פעם ראשונה שאני רואה היכל בנוי ועומד של אימפריה, שבו היא מנציחה את הערכים שלה. המול בנוי בצורת מלבן ענקי שבו נמתחות אינסוף אנדרטאות לגדולי האומה, מוזיאונים על היסטוריה אמריקנית ועל העמים השונים שישבו בה לאורך הדורות, וכאמור, מרכזי חקיקה וממשל.
הקדשנו יום אחד למוזיאונים וביום השני אבידן, שנחשב כמעט לבן המקום, העביר לי סיור מודרך בין האתרים. עלינו על קורקינט להשכרה – עד לוושינגטון הייתי צריך לנסוע כדי ללמוד איך להשתמש בגימיק התל־אביבי הזה – ועברנו בין המקומות. המקדשים לגדולי האומה והמוזיאונים והרחבות בנויים בסגנון ניאו־קלאסי. עמודים יווניים ורומאיים מעטרים את המבנים לרוב, והכול בנוי בשיש לבן בוהק. המול מאוד אסתטי, יש בו משהו כמעט רומנטי. הבנייה המצועצעת והקווים הישרים הם היחידים שפוגעים רק מעט בתחושה הזאת.
שתי נקודות שם ריגשו אותי מאוד. האנדרטה או המשכן לזכרו של אברהם לינקולן, והאנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה. שני המקומות מנציחים דמויות שנלחמו למען חירות ואהבת אדם. אברהם לינקולן – למען שחרור עבדים, וגם שילם על כך בחייו, והנופלים במלחמת העולם השנייה – במלחמה נגד הנאצים. אני בדרך כלל לא מתפעל מהאדרה לאומית, בטח לא מחוץ לישראל, ובכל זאת אני חושב שזה מדהים שאלה הערכים שהאמריקנים מקדשים. חירות, שוויון והומניזם אולי בכלל התפתחו באירופה, אבל ההתגלמות שלהם היא בארה"ב. בדרך כלל צוחקים על השימוש של נשיאים אמריקנים בביטוי “גרייט ניישן", אומה גדולה. אבל כשהלכתי בין המזרקות והכוכבים שמנציחים את מתי המלחמה ואת סיסמאות השלום והחירות הרגשתי שזה נכון. האמריקנים הם אומה גדולה. לא משנה מי הנשיא הנבחר, העולם בר־מזל בעיניי שזו המעצמה שמנווטת אותו. היא לא חפה מטעויות, אבל היא קוראת דרור בארץ.
היעד הבא: פנמה סיטי
