רגליים על הקרקע

"יש לי פחד גבהים", חושפת במפתיע סגן מ', שבקרוב מאוד תשובץ כנווטת תובלה כבדה בחיל האוויר, "בלונה פארק למשל אין סיכוי שאני עולה לאנאקונדה". ובכל זאת, בשבוע שעבר סיימה מ', בוגרת אולפנית ומדרשה, את קורס הטיס מספר 182 של חיל האוויר. לצידה קיבלו 39 חניכים את הכנפיים הנכספות, 35 מהם גברים וארבע נשים, אחת מהן טייסת קרב.

תמיד חלמת להיות בקורס טיס?

"לא, זה לא היה החלום שלי", היא ממשיכה להפתיע, "קיבלתי את ההזמנה למיונים, וכחלק מהרצון לפתוח אופציות אמרתי 'נלך, ננסה, אין מה להפסיד'. ככל שהתקדמו המיונים, ובטח בקורס עצמו, התבררו לי גם החשיבות והמשמעות של להיות בתפקיד כזה בחיל האוויר. ככל שהזמן התקדם הכרתי יותר את העולם הזה והרגשתי יותר חיבור אליו".

"כולם היו יורדים מטיסות ומדברים על כל מיני דברים, ומה שהעסיק אותי זה איך אני עולה לטיסה הבאה. בסוף קפצתי ממטוס, כשביום– יום אני לא קופצת מהשולחן לרצפה. אתה מגלה בעצמך כוחות שלא הכרת"

ואיך התגברת על פחד הגבהים?

"גם במהלך המיונים וגם אחרי שהתגייסתי לקורס חשבתי על שבוע הצניחה, ומה אני אעשה עם פחד הגבהים שלי אם אגיע לשם. בהתחלה פחדתי ממש. כולם היו יורדים מטיסות ומדברים על כל מיני דברים, ומה שהעסיק אותי זה איך אני עולה לטיסה הבאה. לומדים להתרגל לזה, ולהכיר את זה, ובסוף גם עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה – קפצתי ממטוס, כשביום־יום אני לא קופצת מהשולחן לרצפה. אתה מגלה בעצמך כוחות שלא הכרת".

אחרי שלוש שנים של עבודה קשה, היא מתרגשת לקראת הדבר האמיתי. "אלו היו שנים אינטנסיביות, חיכינו לזה. אני, המשפחה והחברים שתומכים בבית. אחרי כל מה שעברנו זה פתאום להתחכך עם העולם המבצעי, לראות את העבודה הקשה יוצאת לפועל. יש עוד דרך לעבור, אבל זו ההתחלה".

ביום חמישי שעבר התייצבה משפחתה הגאה בטקס. מי שלא נכח בקהל הוא סבה של מ', שנרצח לפני כארבע שנים בפיגוע דקירה בכפר קאסם. "היה לנו קשר מעולה, הכי קרוב שיש, אני חושבת שהוא היה מאוד שמח שטוב לי ושאני מאתגרת את עצמי ומצליחה לתרום בתחום כזה. הוא מן הסתם היה מביט בי מחויך והיה גאה בי על הדרך שעברתי. ברור שהייתי שמחה לראות את החיוך שלו מהקהל, אבל אין לי ספק שזה קורה גם עכשיו, מהיכן שהוא נמצא".

שמלת השבת של מ'

היא בת 21, גדלה ביישוב מעורב בשרון, השלישית מבין ארבעה ילדים. אביה שופט ואמה עובדת במשרד הפנים. היא למדה בממ"ד היישובי ומכיתה ז' עד י"ב באולפנית בכפר־סבא. כנערה הדריכה בבני עקיבא וב"כנפיים של קרמבו", שחתה, שיחקה טניס ורקדה.

היה ברור לך שתתגייסי?

"כן, זה היה לי חשוב ולא הייתה לי התלבטות. בבית שלנו מקבלים הכול. אמא שלי עשתה שנתיים שירות לאומי, אחותי הגדולה הייתה בצבא. אני מאמינה שבכל בחירה הייתי מקבלת תמיכה מהבית. גם באולפנה שבה למדתי דיברו איתנו על שירות לאומי ועל שירות צבאי והשדר היה שאפשר לבחור את התרומה במקום שרוצים, בין אם זה שירות לאומי או צבאי, שנתיים זו המחויבות שצריך לתת, וכל אחת תעשה את מה שמתאים לה".

אחרי האולפנית המשיכה למדרשת "באר" בירוחם. "גם במדרשה חלק מהבוגרות ממשיכות לשירות צבאי, וחלק לשירות לאומי. אני מרגישה שעברתי שם הכנה. זו הייתה שנה של בירור. גם היום הקשר עם המדרשה נמשך ומלווים אותי. במדרשה נחשפתי למגוון רחב מאוד של נושאים בעולם היהודי ובספרות היהודית, למדתי גמרא ודברים נוספים, הבנתי מה טוב לי ללמוד ומה מחבר אותי ונותן לי את ההרגשה הטובה. למשל ללבוש שמלה חגיגית בבסיס בשבת, גם כשאף אחד לא הולך ככה סביבי. זה נותן לי את החיבור ואת האווירה שלי בשבת, אז זו הדרך שלי לעשות את הדברים".

מה היה לך הכי קשה במהלך הקורס?

"הנקודות שהכי זכורות לי בתור קושי הן ועדות שאנחנו עוברים במהלך הקורס, ובכל פעם חברים טובים הולכים הביתה. זה צובט בלב, אלו אנשים איכותיים ומדהימים שקשה להמשיך בלעדיהם. לי זו הייתה נקודת המשבר הכי גדולה, וזה לא משהו שמתרגלים אליו, גם אם עברו שש, עשר וחמש־עשרה ועדות. חבר טוב או חברה טובה שהולכים הביתה זה קשה מאוד. אנחנו שומרים על קשר, יש חברים שהיו איתי בקורס לפני שלוש שנים והם באים אליי הביתה בסוף שבוע. אנחנו מצליחים לשמור על קשר, אולי לא כמו שהכי היינו רוצים".

וכדתייה, מה היה הקושי הכי גדול?

"בהרבה דברים הרגשתי שדווקא מאוד אכפת לאנשים ושהם מכילים הרבה יותר ממה שציפיתי. יש דברים שחשבתי שיהיו מכשול, אבל בסוף זה אנשים, ואכפת להם ממך כי אתה אתה, לא משנה במה אתה שונה מהם. לא הייתה לי בעיה לשמור שבת למשל. כן היה לי צורך להבין איך אני נותנת לעצמי את ההרגשה של שבת כמו שאני רגילה מהבית, איך אני יוצרת את האווירה המיוחדת שהיא מעבר ללא להדליק את האור. כבר הזכרתי קודם את הבגדים המיוחדים של שבת, ו'שמלת השבת של מ' זה כבר מושג אצלנו.

"חשבתי שיהיו דברים שיהיו מכשול, אבל בסוף זה אנשים, ואכפת להם ממך כי אתה אתה, לא משנה במה אתה שונה מהם. לא הייתה לי בעיה לשמור שבת למשל. כן היה לי צורך להבין איך אני נותנת לעצמי את ההרגשה של שבת כמו שאני רגילה מהבית"

"סעודות שבת עשינו יחד, החברים הדתיים, ומי שרוצה להצטרף מוזמן. תמיד יש קידוש, שירי שבת וארוחה של כמה מנות, כדי לתת אווירה טובה ומכובדת. לא משנה על מה מדברים, אם זה דברי תורה או דברי יום־יום, ישנה האווירה האחרת והמיוחדת. לפעמים אנחנו עושים קבלות שבת בנוסח קרליבך, יש פה חבורה חזקה של דתיים. יש שיעורים לפעמים למי שרוצה ומעוניין, אווירה שהיא מדויקת לי לשבת. מצאתי את המקום שלי".

ולמי את פונה כשאת נתקלת בקושי או התלבטות?

"לפני היציאה מהבית ישבתי לחשוב עם עצמי ועם המשפחה מה הדברים שחשובים לי ונכונים לי. אחותי הייתה קצינת חינוך, היא מכירה את העולם הצבאי, ואלו לא רק שאלות שקשורות להיותי דתייה".

יצא לך להתייעץ גם עם רב או סמכות הלכתית אחרת במהלך הקורס?

"לא, גם לא עולה לי סוגיה הלכתית שהייתה לי מסוג מותר או אסור, אלא יותר דברים שנוגעים באווירה או בתחושה".

ובכל זאת, הצבא היה המסגרת הראשונה שבה מ' מצאה את עצמה בסביבה מעורבת של בנים ובנות. "באופן כללי, בצבא יש הגדרות מאוד ברורות בכל מה שקשור ליחסים בין נשים לגברים. לא משנה איפה אתה נמצא, אלו ההגדרות וזה מחייב את כולם. זה הרבה מעבר לדת, מדובר בכבוד ובפרטיות של אנשים, והכללים הם ברורים".

ועדיין, כדתייה ההתמודדות שונה.

"נכון שיש פה סוגיות מורכבות מכל מיני בחינות. אבל הרגשתי בנוח להציף כל דבר שהוא פחות מתאים לי, או שאני מרגישה איתו לא בנוח. בין אם זה בגלל שאני אישה, או דתייה, או מכל סיבה אחרת. אם זה לבקש לצאת למשימה עם בת ולא עם בן, וכמובן מאהל נפרד לבנים ובנות. היו גם דברים שלא הייתי צריכה להגיד בכלל – ואנשים עשו מתוך רצון לכבד אותי. מזה הופתעתי ממש".

חלק מהקוקפיט

קורס הטיס נחשב לאחד הקשים בצה"ל, המיונים אליו קפדניים ובמהלכו עוברים הצוערים שלוש שנים עמוסות באימונים פיזיים, נפשיים ומנטליים שיכינו אותם למבצעים או למלחמות, לאירועים שוטפים ולתרגולים.

הצטערת כששובצת כנווטת ולא כטייסת?

"זה לא היה החלום שלי להיות טייסת, לכן לא הרגשתי שהתנפץ לי חלום. נכון שבקהל הרחב יותר מוכר וקל להבין מה זה טייס, וקשה יותר להסביר מה עושה נווט. צריך להכיר יותר את העולם הזה. אבל בתוך הקורס אתה מבין איך צוות בקוקפיט מתנהל, ושלא רק אדם אחד מוביל את הטיסה, וככה אתה לומד להתחבר ולאהוב את הדברים, גם אם אין לזה את הטייטל של טייס. נווט זה תפקיד מאתגר שלוקח אותך לקצה".

לפניה היו בחיל האוויר שתי נווטות דתיות. המפורסמת מביניהן היא תמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר הישראלי, שנהרגה בסופת שלגים בנפאל. "אני פחות מתחברת להשוואות, יש הרבה דברים שמגדירים אותי מעבר לזה שאני בחורה דתייה. זה נכון שישנה הסוגיה הזאת שמחברת בינינו, אבל מן הסתם גם הרבה דברים שונים. אני לא מרגישה שיש פה איזשהו חיבור מעבר לשתי נשים שהגיעו לתפקיד נווטת בחיל האוויר".

תצליחי לשלב זוגיות בתוך המסלול התובעני הזה?

"חתמתי על שבע שנים בקבע, ובסוף זה באמת מסלול של הרבה שנים, כי הרבה אנשים ממשיכים מעבר לשנים האלו. אבל אפשר לראות הרבה צוותי אוויר – דתיים, חילונים, גברים ונשים שמצליחים לשלב חיי משפחה. ברור שיש בזה עומס וזה קשה, זה תלוי תפקיד, אבל בסוף גם אחרים עושים את זה".

עד כמה השאלה הזאת מעסיקה אותך?

"ברור שזה יושב בראש, וברור שזה משמעותי. אין לי ספק שמשפחה וזוגיות זה משמעותי וזה משהו שהוא חשוב לי מאוד, גם בתוך העולם הדתי וגם באופן כללי, זה מעלה מחשבות ותהיות ושאלות. בסוף, למרות התובעניות של הקורס הצלחתי לשמור על קשרים שחשובים לי – חברים ומשפחה. צריך גם לזכור שהתפקידים הם מגוונים ומאפשרים מדרוג עומס אחר. לגמרי אפשר למצוא את התפקידים שמתאימים לכל אחד ואחת בכל שלב בחיים. אני מאמינה שאני אצליח, זה לא יעצור אותי מלבנות זוגיות ומשפחה".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בקורס?

"יש הרבה משותף ודומה בין אנשים, הרבה לפני כל הדברים שהם שונים. אני אוהבת את האנשים שהיו איתי בקורס, ולגמרי מצאתי שם את המקום שלי. כן חשוב לי שנשים ידעו שקורס טיס זו אופציה, וכמו כל אופציה אחרת היא לגיטימית וטובה ונכונה לחלק מהאנשים, ולחלק מהאנשים פחות".