לפני שנכנסים לעומק המסרים הגלויים והנסתרים שמנסה מתן חרמוני להעביר ב"מחר אני יוצא מזה", ראוי לומר קודם כול שמדובר בספר כיפי. וכיף ספרותי הוא מצרך שלא מסתובב בינינו הרבה. חרמוני נותן לגיבור לספר את סיפורו חובק היבשות, ההרפתקאות והסכנות, בלי הפרעות ובלי הפסקות מתודיות מיותרות. גם מי שלא התנסה מעולם בסמים למשל, מרכיב חשוב בספר, יכול להתחבר בקלות לתחושות ולחוויות מהסיבה הפשוטה – חרמוני כותב מצוין. המעברים בין קטעים פסיכדליים למציאותיים, בין יפן לישראל ומשם לארה"ב ובחזרה, בין התרוממות רוח לייאוש ובין רצינות להומור דק נתפרים היטב, וגם אם מוגזם לומר שקשה להניח את הספר מהיד במהלך הקריאה, זה לא מאוד רחוק משם. במהירות ובאלגנטיות מצליח הסופר לחבר את הקורא לדמויותיהם של הגיבור, נשותיו המתחלפות בקצב מהיר, מהיר מדי כנראה, ובעיקר ליצר הבלתי נגמר להצלחה.
זהו סיפור עלייתו ונפילתו של בחור ישראלי רגיל למדי, בלי נטיות קרימינליות מיוחדות, ששטף החיים ובעיקר נחישות אין־קץ להתקדם במעלה המדרג החברתי והכלכלי הובילו אותו לבצע כמה וכמה דברים שאפשר לקבל עליהם עונשים שבין מאסר עולם לעבודות שירות, וכל מה שבאמצע. במהלך הקריאה אנחנו כבר יודעים את הסוף, לפחות הסוף לעת עתה, כשהגיבור מגלה כי הוא כותב את הסיפור מנקודת ההתחלה שלו – כלומר בחנות כלי העבודה המשפחתית בראשון־לציון.
זהו סיפור "עלייתו ונפילתו" קלאסי, מנוסח היטב ובעיקר כאמור מלא בהנאה צרופה. זה לא אומר שאין בספר גם צד קודר. החיים בשקר מתגלגל ואינסופי, התחושה שבכל שנייה נתונה עשוי ועלול השקר הזה לקרוס תחתיו, והידיעה שמנקרת כל הזמן בקצה המוח שכל הטוב הזה שמתואר פה עומד ליפול ולהותיר מאחוריו לבבות שבורים וחשבונות בנק מרוקנים. חרמוני לא עושה לגיבור שלו הנחות, וטוב שכך.
הבעיה היחידה אך לא כזו שניתן להתעלם ממנה לגבי "מחר אני יוצא מזה" היא שנדמה כי חרמוני השקיע רבות בתהליך ה"עלייתו", וכשהגיע ל"נפילתו" קצת נגמרו לו האוויר, הדמיון או הסבלנות. בספר לא עבה במיוחד של 206 עמודים, היה קצת מאכזב לגלות שתהליך ההתרסקות המפואר של מי שהגיע מכלום ושום דבר לאימפריה עסקית גלובלית מתואר רק החל מעמוד 196. אחרי בנייה כל כך מדויקת, סוחפת ומרשימה של התהליכים שעבר הגיבור בדרך למעלה, היה מצופה שישתפו אותנו גם בכל הדרך – או לפחות בחלק הגדול – למטה. עשרה עמודים לצורך העניין הזה נראו לי לא מספקים בעליל. יחד עם זאת, לא מדובר בסיפור נטול סוף או פואנטה. חרמוני סוגר את רוב הקצוות יפה, ומשאיר את הקורא עם כמה מחשבות, תובנות ומסרים גלויים ונסתרים לחשוב עליהם גם אחרי תום הקריאה. צריך לבוא ל"מחר אני יוצא מזה" בראש פתוח ובנפש חפצה, ואז הכול יזרום לכם כמו נהר שבסופו מפל. רק קחו בחשבון שלמפל הזה אתם מגיעים בלי סירה או אפוד הצלה.
מחר אני יוצא מזה מתן חרמוני. כתר, 206 עמ'
