"אני שואל את עצמי איך מעזים הסופרים, המשוררים, לכתוב כל אחד ממאות או אלפי הדפים, וכולם יחד מיליוני מיליונים של הדפים הללו, בשעה שבהגדרה מילונית פשוטה היה די למילוי הדפים הללו… אני חושב שהיום הסופרים נחפזים מדי: הם מסבכים רגשות במדידות מיקרו־מטריות" (עמ' 142). כך כותב ברגע מופלא של חוסר מודעות עצמית ז'וז'ה סאראמאגו בן ה־25, בספרו הראשון "מדריך לציור ולקליגרפיה", שבימים אלו רואה אור בעברית.
נדרשו לסופר הפורטוגלי 30 שנה של התכחשות כדי לשחרר אותו בכל זאת מהמגירה. אפשר להבין את ההתנגדות ארוכת השנים שלו. במובן הזה, הספר הוא בעיקר ניסוי כלים ראשוני, צפייה ישירה במשהו תהליכי. כלומר בזרע שנטמן בעבר, ורק עשרות שנים לאחר מכן, כשהסופר חתן פרס נובל היה בן 58 ופרסם את "מורם מעפר", הזרע הפך לעץ שהפך לפריחה שקיבלה צורה כה מובהקת ואידיוסינקרטית.
זו הפכה לייצוג מרהיב של אחד הסופרים הגדולים של המאה העשרים, שהרומנים הגדולים שלו (והיו לו לא מעט) היו שילוב מפעים של טלטלה אינטלקטואלית, העשרה תודעתית וסגנון כתיבה תובעני, כזה שלא לגמרי מאמין בנקודות בסוף משפט. למעשה, לא מאמין כלל במשפטים תקניים; כל משפט מתחיל היכן שמתחיל, לכאורה, אך לא ברור היכן הוא נגמר.
מלכודות של זהות עצמית
"מדריך לציור ולקליגרפיה" מעמיד בחזיתו דמות של צייר דיוקנאות, שנשכר כדי לצייר פורטרט של תעשיין מקומי עשיר. אף שהוא כבר צייר לא מעט על פי הזמנה, משהו בעבודה הזו משום מה מערער אותו. לפתע הוא מתחיל להסתבך בתוך מלכודות של זהות עצמית שהוא עצמו טומן לו. ברגעים אלה נראה כי הסופר מתפלש במשמעויות הנלוות של "האמנות בעידן השעתוק הטכני", תוהה על קנקנו של הציור בעידן של צילומים ותמונות מהירות, ומשתכשך בביצת הזהב שאותה כבר מילא לעילא אוסקר וויילד ב"תמונתו של דוריאן גריי", על אודות המשמעות של הציור, המצייר והמצויר. אותו שילוש המייצר את המסכה שהאדם עוטה על עצמו, הן הצייר והן מושא ציורו. אותה צביעות הצבועה היטב בצבעי שמן.
תוך כדי שהצייר (ששמו הוא ה.) מתחיל בפורטרט ומחליט לצייר שניים ליתר ביטחון, הוא מגיע למסקנה כי למעשה עליו לזנוח את הפרויקט כולו, ובמקום זאת להתחיל לנסות לכתוב אוטוביוגרפיה, שתתבסס בעיקר על שיטוטיו באי־אילו גלריות ומוזיאונים ברחבי איטליה. "מעכשיו העיסוק שלי יהיה שונה. לגלות הכול על חייו של ס' (הנמען הציורי. ע"ש) ולספר הכול בכתיבה, להבחין בין מה שהוא אמת פנימית לבין עור זוהר, בין האישון הכחול העמום לבין ההפרשה היבשה בזווית העין שהראי מסגיר בבוקר" (עמ' 22).
מה קרה שפתאום אצה לו הדרך? או לחילופין נסתיימה לה כך במבוי סתום? מה קרה שפתאום הוא חש כי התהום מונחת לפתחו? ומאיפה הגיע הרעיון חסר הרלוונטיות לנסות לכתוב דווקא ביוגרפיה? (שכמובן מהר מאוד היא לא על אודות ס' אלא אודות ה. עצמו. כלומר על אודות שום דבר).
אין ממש מניעים ברורים לכך. אין קו הנמתח בין כישלונו לצייר עוד דיוקן עצמי ובין החלטתו לפנות לכתיבה. למעשה, דמותו של המספר נותרת תמיד במקום מעומעם, לא מפוענח. מצד אחד מדוברר עד זרא, ומצד שני לא מספק שום רקע רגשי אמיתי שלו, כמעט שום אמפטיה או הזדהות. יתרה מכך, לרגעים רבים הוא פשוט יוצר רושם של דמות בלתי נעימה, חסרת עדינות וכישורים חברתיים, לא בשל לקות כלשהי אלא בגלל אופי רטנוני. זאת ועוד, התגובות האנושיות שלו נוכח דברים שבכל זאת קורים לו – כמו למשל פרידה במערכת יחסים שמלכתחילה לא ברור כמה הייתה משמעותית עבורו, או הפיכה צבאית שלפתע נוחתת בחזית הרומן כמו מתוך שום מקום – לא מגלים על אודותיו דבר משמעותי.
תאונות מילוליות
עם השנים הורגלנו לכתוב (או לערוך) פרוזה בצורה הקצרה, המדויקת ביותר. ז'אן פול סארטר ב"מהי ספרות", עוד בתחילת המאה העשרים, הבחין את הפרוזה היטב משירה. בפרוזה, כתב, כל מילה נועדה לסמן משהו בעל משמעות לכאורה. המילים לא קיימות בעבור עצמן, בעבור שום דבר מעבר לתכלית זו. לעומת זאת בשירה, מלבד המסומן ישנה גם המילה עצמה על מצלולה, על עצם בחירתה, על מיקומה ביחס למה שבא לפניה או אחריה.
סאראמאגו עושה ההפך כמו במתכוון; כל דבר שאפשר לחתום במשפט תקני מזוקק, הופך לפסקה שהופכת לעוד פסקה והלאה מעבר להרי החושך. כמו רשת האינטרנט, כל מילה מכחילה. כל גלעין מחשבה פותח אסוציאציה. כל אבן חצץ מגדלת כנף ומתחילה לעוף. לרגעים דומה כי פנינים עפות ממקלדתו, אך לצד רגעים מרהיבים ישנם לא מעט רגעים המאתגרים את הקשב ואת מערכת העצבים ההיקפית, ובספר ביכורים זה (שאפשר גם לראות בו מעין משובת נעורים הכרחית, מפגן ראשוני של כישרון ייחודי שטרם התכנס), הם באים לידי ביטוי ביתר שאת. כמו תזמורת ללא מנצח, כלי נגינה שלא כוונו עד תומם. רק לפרקים מגיח תו מדויק, וכל סוגריים נדמים כמו שיעולים שחפניים של הקהל באולם.
כך, לרגעים רבים אתה תוהה האם האינטליגנציה הבסיסית שלך, שעליה סמכת עד הלום, הופשטה ממך בעת שקראת ונותרת עירום ועריה מול טקסט הלועג למבושיך הנוירולוגיים, אבל אז אתה מתעשת, לכאורה, ומחליט לתקוף חזרה. וכשאתה עושה זאת אתה מגלה כי לא כצעקתה. למשל, המשפט הבא: "אם בכל יחידה צבאית יש אנשים ערוכים בשורות, לא כל האנשים הערוכים בשורות הם יחידה צבאית. ומאחר שבמדבר יכולים להימצא תושבים, והוא בכל זאת יהיה מדבר, לא יספיקו תושבים כדי שהמדבר יחדל להיות מדבר" (144).
לרגע טעית לחשוב שמדובר בעוגת שכבות פילוסופית שממנה אינך יכול לטעום, אבל כשאתה מפרק ומרכיב מחדש אתה מגלה כי מדובר בעוד תאונת היגיון טאוטולוגית, שכמותה יש לא מעט לאורך אוטוסטרדת הרומן. ואין בה שלטים להכוונה, אך יש בה לא מעט שלדי מכוניות הפוכים כמו חרקים. שאריות של תאונות מילוליות נוספות.
נשים נחותות ושלומיאליות
לעיתים מופיע גם שוביניזם שלא ברור אם הוא מודע לעצמו, או שמא מדובר בפרודיה שלא הצליחה להצחיק: "אנחנו מביטים בנשים כיצורים נחותים, משועשעים מההבלים שלהן, לועגים לשלומיאליות שלהן, וכל אחת מהן מסוגלת להפתיע בהציבה לפנינו פתאום כרים נרחבים של חירות… כאילו הנשים ממעמקי שעבודן מקימות את חומותיה של עצמאות מחוספסת וחסרת גבולות" (עמ' 49).
ייתכן כי מדובר פשוט בשוביניזם, אבל במקרה של סאראמאגו אפשר כי שוב מדובר בהפוך על הפוך מדי, במשמעות המסתבכת בתוך הנגטיב שלה. בספרים לא מעטים הוא מפגין רגעים רבים מדי של הומור כבד כעופרת יצוקה, הומור חמוץ וארכני שגורם לך לרצות לעמוד בלב דיור מוגן ולשלוק את עורך רקמה אחר רקמה. וזה תמיד מגיע עם מסקנות נחרצות מדי – על נשים, על גברים, על המין האנושי, על ההיסטוריה, על העתיד. כשזה עובד ומדויק ומסוגנן היטב, זה גם חלק מקסמו. כשזה כאוטי, לא מגובש, ולא נישא על גבו של חוט שדרה עלילתי מובהק – כמעט כל אמירה נחשפת דווקא בהבלותה.
בסופו של דבר, זהו רומן שאפשר להתווכח האם הוא עומד בזכות עצמו, או שמא חשיבותו נעוצה רק במקומו האבולוציוני בציר הברירה הטבעית של יצירת סאראמאגו. בוסרי ככל שיהיה, אפשר לחוש בכל רגע שיש בו משקל סגולי, שישנו קול חזק, ייחודי, שעם הזמן יהפוך לברור, מושחז, בוגר ומלהטט. קולו של אחד מגדולי הדור.
דור הולך ופוחת
סאראמאגו הלך לעולמו ב־2010. רבים רואים בו נציג של דור הנפילים האחרון, זה שעיקר פועלו החל מ־1989 ושייך במובהק למאה העשרים, בניגוד לסופרים דומיננטיים אחרים כמו ג'ונתן פראנזן, קרל אובה קנאוסגורד ואחרים המזוהים יותר עם המאה ה־21.
"ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סדקית", אמר רבי יוחנן במאה השנייה אחרי הספירה, והתכוון ל"ירידת הדורות" – השקפה יהודית הרואה את הדורות הקדומים כמדורגים גבוה יותר, דבר המתבטא בין היתר ברמת הקרבה לא־ל, בהפסקת הנבואה והנביאים, בביטול רוח הקודש, ברמת הצדיקות והאדיקות וגם במישור האינטלקטואלי. כצפוי, כנגד התפיסה הזו ישנן תפיסות אחרות, הגורסות כי קיימת דווקא הדרגתיות שהולכת ומשתבחת, עד שנגיע אל חזון אחרית הימים.
אבל בכל הנוגע לספרות אליטיסטית איכותית, הדברים הרבה יותר ברורים. נדירים החוקרים שיאמרו שאנו נמצאים בתור זהב כלשהו, שאנו יכולים להביט לעבר העתיד ולהיות אופטימיים. זה לא קשור לאיכות הדור ההולך ופוחת, אם אכן הולך ופוחת, או לטכנולוגיות, או לטרנספורמציות של מה שבעבר נחשב כ"ספרות טיסה" והיום הוא כמעט נחלת הכלל; זה קשור לסיבות גיאו־פוליטיות, כלכליות ותרבותיות עמוקות יותר. 1989 במובן הזה איננה קו תפר שרירותי. לפיכך, גם ביקור במעבדת הנעורים של סאראמאגו, כאוטית ולא בוגרת ככל שתהא, עדיף אלפי מונים לטעמי על פני מעבדות מהוקצעות, בשלות ומשובטות של רוב הדור הנוכחי.
מדריך לציור ולקליגרפיה
ז'וז'ה סאראמאגו
מפורטוגזית: מרים טבעון
הספריה החדשה, 2021, 252 עמ'
