מיֶלוסטון ירדנו דרומה אל הפארק הלאומי גרנד טיטון. הנוף – כמו שאר הנופים בטיול – מרהיב ויפה, ומתפאר בצוקים מושלגים וסגולים־אפורים על מים שלווים ונעימים. הפארק אמנם קטן יותר מרוב המקומות הקודמים שהיינו בו, אבל גם עמוס יותר באופן יחסי. אולי זה בגלל מזג האוויר הקיצי יותר ששרר מרגע שנכנסנו לפארק. הריח של מגע השמש הקופחת על האורנים הזכיר קיץ ים תיכוני, וחופש גדול קלאסי. גם קרם ההגנה וצלילות המים שלחו אותנו אחרי שבועות ארוכים של קור, לאזור מוכר יותר – כמו בתחילת הטיול בקליפורניה.
זה פארק יפה באמת, אין לי שום דבר נגדו. אבל אולי העובדה שמדובר היה בשבוע האחרון שלנו בטיול המשותף שלנו בארה"ב לפני היעד הבא, גרמה לי כבר קצת למצות את צורת הטיול הזאת של עוד פארק עוצר נשימה ועוד פארק עוצר נשימה מסוג אחר.
תחת מתקפה
אחרי גראנד טיטון נסענו לסולט לייק סיטי, בירת יוטה. בדרך עברנו באגם המלוח בכבודו ובעצמו, ולא קלטנו שיש שלט אזהרה בכניסה לאתר שמודיע: אין החזר כספי גם אם נתקלים בהשרצה של מין חרקים כלשהו שבדיוק משריץ בתקופה זו של השנה. חנינו סמוך לאגם עצמו ומשם המשכנו רגלית לכיוונו. ככל שהרחקנו נטפלו אלינו עוד ועוד זבובים. כשקלטנו מה קורה כבר היה מאוחר מדי. דרכנו בתוך נחיל בלתי נגמר של זבובים שזה עתה בקעו מחוריהם. הם שלטו באדמה ולא אפשרו לראות את הארץ. כל החוף היה מכוסה בהם. החלטנו להניח את התיקים במרחק ואז לרוץ למים כדי שהתשלום שלנו לא יהיה לשווא, וכך עשינו. שהינו בתוך הימה המוקפת זבובים משהו כמו עשר דקות עד שלא יכולנו לסבול יותר. יצאנו החוצה, עלינו שוב על מרבד הזבובים והגענו עד לתיקים ולנעליים שנלקחו בשבי החרקים. ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו ושמענו איזו אישה זקנה שהכריזה: "היום הכי גרוע אי פעם". לא נותר אלא להסכים איתה.
ארץ המורמונים
מהאגם נסענו אל העיר עצמה. זה היה היום האחרון שלנו יחד לשבוע וחצי הקרובים, כי למחרת אבידן ודני נסעו לענייניהם ואני עליתי על טיסה לניו־יורק. החלטנו לבלות את השעות האחרונות שלנו, סביב המתחם המרכזי של המורמונים בארה"ב. דת זה דבר מורכב, שבאופן אישי אני משתדל לכבד ולהעריך – גם אם זו דת שרחוקה ממני וגם אני לא מבין את המוזרויות שלה. כך גם היחס הראשוני שלי למורמונים. אני חושב שבחיים לא פגשתי דת מערבית כל כך רחוקה מעולם המושגים וההבניות שלי. הסיפור המכונן של המורמונים מתבסס על משפחה יהודית שיצאה מירושלים בימי בית שני והגיעה לאמריקה. לשיטתם שפות אמריקניות ילידיות הן גלגולים של העברית המקראית. יש להם נביאים מודרניים שמתמנים בשיטה דומה לבחירת אפיפיור, ומיסיון הוא לדבריהם חלק מרכזי מאורח חייהם.
אל החזית הם שולחים בחורות צעירות כדי להעביר סיורים בחינם על הדת ועל האמונות. בתחושת שליחות הן מספרות על ספר המורמון ועל כנסיית ישו הצלוב ("הנשגב"), ומספרות לתיירים שהן רוצות להביא לכל באי העולם את הבשורה של החיים הטובים לפי אמונתן.
עוד עניין הוא הסקנדל שהתעורר ביחס אליהם בעבר, בנוגע להטבלת שמותיהם של קורבנות שואה לנצרות. הכנסייה כגוף התנערה מהמעשים, אבל לקח זמן עד שהתופעה עברה מהעולם. האזנו למדריכת הסיור, שאלנו שאלות בנימוס, וקיבלנו עליהן תשובות שמניחות את הדעת ביחס לדת המקומית. ועדיין משהו לא יושב לי טוב. הניסיון הנוצרי להעביר אנשים על דתם הקשה עליי לאורך היום חרף הנחמדות, הסברת הפנים והכנסת האורחים. לסיום, שתי מדריכות מקומיות רצו לתת לי עותק של ספר המורמון באנגלית.
משהו חורק
בחדר המלון שלנו היו שתי מיטות מרכזיות ומיטה מתקפלת אחת. בדרך כלל כדי להכריע בשאלות לא פתורות לאורך הטיול אנחנו משתמשים באפליקציה השטנית "שוואזי", שהיא, בגדול, מסייעת בבחירת אנשים לביצוע משימה או חלוקה לצוותים באמצעות הגרלה. ברוב המקרים שאנחנו משתמשים בה אבידן או אני מפסידים, והפעם זה היה תורי. מה אני אגיד לכם, הלילה הזה במיטה המתקפלת לא יכול היה להיות מסויט יותר. עם הברזלים במיטה ובמזרן הרגשתי כאילו אני ישן על סורגים חשופים. המיטה השמיעה חריקות ורעשים והתעוררתי כל ארבעים דקות עד שבע בבוקר – בשלב הזה כבר התעוררתי וירדתי לארוחת בוקר. דני, אבידן ואני מסתדרים מצוין, אבל הלילה הזה הוכיח לי שהטיסה לניו־יורק באה בדיוק בזמן.
