הקול החרדי: המשוררים של המגזר

אַל תִּסְמְכוּ עָלַי בִּשְׁעַת הַדְּחָק
אֵין לִי יָדַיִם לוֹמַר עֲצֹר
רַק עֵינַיִם שְׁקֵטוֹת וְלֵב פּוֹעֵם בָּאֶבֶן.
פֶּה לוּ הָיָה לִי
בַּת קוֹל שֶׁלִּי הָיִיתִי מְגַלְגֵּל בְּמוֹרַד הָהָר:
בָּנַי חֲבִיבַי,
אַל תִּסְמְכוּ עָלַי
בִּשְׁעַת הַדְּחָק
(יעקב מתן)

בתוך ההלם של יום שישי הנורא, לאחר שהשחר האיר על גופותיהם של הרוגי אסון מירון, כתב המשורר החרדי יעקב מתן את השיר שבו פתחנו. "זה היה מתוך רגש לא מעובד, וזו הייתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם הידיעות על האסון באותו בוקר. לכתוב את הפלט הזה, הסובלימציה הזאת", הוא מתאר. השיר עורר תגובות רבות וגרר דיון על מה שבין אמנות לאמונה.

בשנתיים האחרונות יוצאים לאוויר העולם לא מעט משוררים חרדים. כמעט אף אחד מהם לא נחשף לשירה בגיל צעיר, יש מהם שכותבים כבר שנים רבות, אך רק לאחרונה חשים ביטחון לעמוד מאחורי הטקסטים שלהם – שחלקם קוראים תיגר על האמונות שעליהן גדלו, חלקם מותחים ביקורת על החברה החרדית, אך מרביתם פשוט משמיעים קול שלא נשמע קודם לכן.

כמו בתחומי אמנות אחרים, תחילה היו שם מי שבצעירותם נחשפו ברמה זו או אחרת לעולם החילוני. למשל עדן אביטבול, בן להורים שחזרו בתשובה, ומרלין וניג, שחזרה בתשובה בעצמה. אך עם הזמן התפשטה התופעה גם לאזורי ליבה של החברה החרדית. בעיתונות החרדית, צריך לומר, מתפרסמים בקביעות טקסטים שיריים – לעיתים בתגובה לאירועי השעה, כמו אסון מירון – אך רמתם איננה גבוהה. השירים שבהם עוסקת כתבה זו אינם רואים אור בתקשורת החרדית אלא  בבמות אלטרנטיביות, מודפסות וּוירטואליות.

מתן, 35, נשוי ואב לשלושה, מתגורר במודיעין־עילית. הוא התחנך בעולם החרדי־ליטאי בבני ברק, ועוסק כיום בהכוונה תעסוקתית ופיתוח מנהלים. הוריו גדלו בעולם הדתי־לאומי ועם הזמן התחרדו. הבית שבו גדל "לא היה אטום להשפעות ישראליות, אבל לא פגשתי שירה וגם לא דיבור על שירה".

בן־ציון גולדשטיין: במפגש בין החינוך שקיבלת לעולם שאתה פוגש כעת, ערכים מתנגשים ופרות קדושות נשחטות. השירה החרדית מספרת על הסדק הזה. אלה לא רק התכנים אלא גם השפה

לשירה נחשף מתן בגיל הנעורים המוקדם דרך סבו, שהראה לו שיר שכתב עשרות שנים קודם לכן והתפרסם בכתב העת "עת לחשוב", לחוזרים בתשובה. "אני זוכר את ההלם שהיה לי לפגוש שיר שהוא לא בחרוזים, לא שרים אותו, אין לו מוזיקה, אז במה זה שיר? אני זוכר את חוויית הקריאה, זה היה ממש למשש את המילים. פתאום היה למילים משקל כבד יותר".

כעבור כמה שנים, בהיותו תלמיד ישיבה, ביקש סבו להתייעץ איתו בכתיבת שיר על עולם הישיבות. הוא סיפר שביקשו ממנו להוסיף שורה אחרונה לשיר, כדי שתבהיר טוב יותר את המסר, אך בעיניו הבקשה הזו חטאה לאופי השיר. "סבא אמר, 'אני מרגיש שלהוסיף את השורה הזו זה כמו להלחים ברזל לעץ', והדימוי הזה היה יותר שירה מכל השיר. משם נפתח בי הרצון לנסות את זה בעצמי, לתת ביטוי עמוק ולעשות סובלימציה לרגשות שלא ניתן להוציא אותם בצורה אחרת. בעולם החרדי יש פחות מקום לחשוף מקומות פגיעים, ושירה היא מקום להוציא את המקום האישי והאינדיווידואלי".

כיום, אומר מתן, השירה היא חלק בלתי נפרד מחייו. "אני נושם אותה כמו אוויר. יש לי על שולחן העבודה כמה ספרי שירה, וכך גם ליד המיטה. השתתפתי בסדנה קטנה ואינטימית של יונדב קפלון, שהייתה מיועדת לחרדים. בנוסף השתתפתי במפגשי חברים שבהם קראנו ותרגלנו כתיבה. ככל שאתה נחשף יותר לסדנאות ולמקומות מקצועיים אתה מרחיב את סט היכולות שלך בכתיבה. עדיין לא ידוע לי על סדנאות פורמליות שמיועדות לגברים חרדים. בגלל החשיפה העמוקה שמעורבת בהן, לדעתי סדנאות כאלה טוב שיתקיימו בהפרדה. אשמח לכל שיתוף פעולה שיקדם סדנאות כאלה".

התפתחות צנועה נוספת בתחום היא מדור שירה במגזין "המקום", המיועד לקהל חרדי פתוח. לאחרונה גם שודרה ברדיו קול חי תוכנית שעסקה בשירה. "שמנו במרכז הסלון של אנשים חרדים את הנושא הזה, זה עוד צעד כדי לתת לכך לגיטימציה", אומר מתן, שהשתתף בתוכנית. "אגב, העובדה שגבר חרדי עוסק באמנות זה לא דבר מודרני, אלא משהו עתיק יומין. תמיד היו גדולי ישראל שכתבו שירה. ואני מרגיש שאני חוזר למקום הטבעי שלי".

הולכין אחר הרוב

יְשִׁיבָה לִיטָאִית הִיא הֶפֶךְ גָּמוּר שֶׁל שִׁירָה./ לְסוֹבֵב אֶצְבַּע בְּסֵדֶר בֹּקֶר וְלִשְׁאֹל מָה הַפְּשָׁט,/ מַאי נָפְקָא מִנַּהּ, וּבְשִׁירָה לֹא נָפְקָא/ אֶלֶף  יוֹצְאִים מִמֵּילָא  עִם כּוֹבַע וַחֲלִיפָה, חֻלְצָה לְבָנָה/ וּבְשִׁירָה,/ כֻּלֵּי הַאי וְאוּלַי,/ אֶחָד נִכְנַס/ וּמִתְפַּשֵּׁט בֶּגֶד אַחֲרֵי בֶּגֶד.

אָמְרוּ וְאָמְרוּ, יְשִׁיבָה הִיא 'תֵּבַת נֹחַ', 'חֲמָמָה'/ 'מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה וּתְפִלָּה'/ (חֲצַר הַיְּשִׁיבָה מֻזְנַחַת כִּי הַבַּחוּרִים הֵם הַצְּמָחִים)/ בְּ־14:00 חֲדַר הָאֹכֶל נִפְתַּח, רִשְׁמִית, אוֹכְלִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ לִלְמֹד/ שִׁירָה עוֹשָׂה לִי תֵּאָבוֹן טוֹב לִקְצִיצוֹת

וְאַחֲרֵי הַסְּדָרִים, הֲלִיכות אֲרֻכּות/ בְּשׁוּלֵי כְּבִישִׁים שֶׁלֹּא הִמְרִיאוּ, וּתְפִלּוֹת/ נִשְׁפָּכוֹת, שִׁדּוּךְ נָאֶה,  חֲצִי דִּירָה, וְתֵן בְּלִבִּי לְהָבִין/ עַל דַּפֵּי דַּפְדֶּפֶת, שׁוּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי הֶאֱזִינוּ/ לְגַלֵּי מִפְרָץ חֵיפָה נִטְרָקִים שׁוּב וָשׁוּב אֶל שׁוֹבֵר הַנֶּפֶשׁ/ וְהָרֹאשׁ אוֹתוֹ רֹאשׁ,/ מֻחְזָק מֵעַל הַסְּטֶנְדֶּר, חוֹלֵק עַל הַזְּמַן, מִתְוַכֵּחַ עִם הַמְּצִיאוּת/ מְחַכֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ  יַגִּיד , אוֹי/ אַתָּה טוֹעֵן טוֹב (בן־ציון גולדשטיין)

בן־ציון (בנצי) גולדשטיין, 33, אב לארבעה, מתגורר בבית־שמש ומשתייך לעולם הליטאי. הוא נחשף לשירה כתלמיד ישיבה בחיפה, כשביקר בספרייה העירונית בעיר. "אני חושב שהשיר הראשון שקראתי היה של נתן זך. עד היום אני מחפש אותו. התחלתי לכתוב כשעוד למדתי בישיבה, בהמשך הפסקתי, ואז חזרתי לזה. אני כותב על החיים, אני מוצא אחיזה בכל דבר".

פרסום השירים מהווה מבחינתו חלק ממעשה היצירה. "אני לא רוצה לכתוב למגירה, שהיא בעצם סוג של ארון קבורה. מאז שאני מפרסם את השירים אני מרגיש שהשירה שלי נתרמת. ככל שיוצר עומד מאחורי השירים שלו, גם אחרים יכבדו אותו ואת הטקסט שלו".

השירה החרדית החדשה היא חלק מתהליך חברתי, אומר גולדשטיין. "הסיפור של המגזר החרדי הצעיר הוא במובן מסוים סיפור של שבר. במפגש בין החינוך שקיבלת לעולם שאתה פוגש כעת, ערכים מתנגשים ופרות קדושות נשחטות. השירה החרדית מספרת על הסדק הזה. אלה לא רק התכנים אלא גם השפה. אנשים שהם בוגרי בית המדרש יכולים להביא רבדים נוספים שלא מופיעים כיום בשירה העברית – עולם בית המדרש, חז"ל, אפילו סלנג ישיבתי. יש פה קול מעניין שאם הם לא יכתבו אותו, אף אחד אחר לא יכתוב.

אורית ג'ושוע: דברים שאני לא עוסקת בהם בפרהסיה, גם לא אכתוב עליהם. כתיבה היא סוג של להוציא החוצה, גם אם למגירה. עם זאת, בגזרה שבין אדם לקב"ה כותבים חרדים מרשים לעצמם לבטא את הרגשות העמוקים שלהם

"לפני עשור לא היו משוררים כאלה במגזר", מסכים גולדשטיין. "ההתפתחות הטכנולוגית והחשיפה לרשתות גורמת לשיח ויוצרת במה שמאפשרת להעלות שירים ולדון עליהם. בעבר היה מסלול סגור וקבוע במגזר החרדי – הגברים לומדים, הנשים יוצאות לעבוד ומפרנסות. אבל המסלול הזה לא יכול לתת מענה והוא כבר לא תואם למה שקורה בשטח. לא כולם בנויים להיות רבנים ומורות. נוצרה התנגשות, תיבת נח הגיעה ליעד ואין מקום לכולם. גם מי שבפנים סובל. מהנקודה הזאת הרבה אנשים כותבים".

גולדשטיין אינו מהסס לבקר בשירתו את החברה החרדית. "אני לא כותב מתוך אג'נדה, שירה לא אוהבת אג'נדה. אני כן כותב מתוך מטרה לתאר דברים ותופעות, ומתוך כך עולה גם ביקורת".

אתה מצנזר את עצמך?
"כמעט שלא. יש כמובן 'צנזורה' של ליטוש המסר, של לדייק מחשבות. אני קורא ואומר 'זה לא נאמן למה שאני באמת חושב'. יש נושאים שפחות אעסוק בהם. לא אפרסם משהו לא נוח במקום שאנשים לא רוצים לשמוע. בעבר פרסמתי שיר לא נוח וקיבלתי תגובות מעורבות. בין היתר מישהו כתב לי 'זה הטקסט הכי מגעיל ונוראי שכתבת'. נפגשנו ודיברנו, ופתאום הוא רואה אותי ומבין את זה אחרת. אבל גם אם לא, לא באתי רק לעשות נעים בגב. מי שזה לא מתאים לו שיעבור הלאה".

ספר ראשון משיריו נמצא בימים אלה בעריכה. "העורכת של הספר שאלה אותי 'מה חשוב לך'. עניתי לה שחשוב לי שאנשים מהרקע שלי יקראו את הספר וזה ייגע בהם ויספר את הסיפור שלהם. זה בעצם מה שכולנו רוצים לעשות".

בשנה וחצי האחרונות עומד יעקב מתן, יחד עם בן־ציון גולדשטיין ואלי שטרן, בראש התאגדות של משוררים חרדים, תחת השם "מקום של אש". חברים בה כמה עשרות משתתפים, והם מקיימים מפגשי כתיבה, קריאה והפריה הדדית.

מתן: "זו קהילה מופלאה של אנשים כותבים ואנשים שאוהבים לקרוא שירה. אנחנו פועלים בשקט. רוב החברים בקבוצה לא רוצים להיחשף, לא כי אנחנו מתחבאים אלא כחלק מהכוח של הקבוצה, מתוך רצון לפעול באופן אינטימי בתוך עצמנו, לפעול פנימה ולא החוצה ולאפשר מרחב של יצירה ובערה פנימית. האינטימיות היא זו שמאפשרת לקהילה הזו להמשיך ולהתקיים. הרעיון הוא שתתאפשר אותנטיות במקום הזה. שלא תקבל רק פידבק בסגנון 'איזה יופי כתבתי', אלא גם 'תכתשו אותי אם צריך".

כשאני שואלת את מתן אם יש להם דף פייסבוק הוא מחייך. "השירה החרדית שנמצאת בפייסבוק היא כבר בחוץ. 'מקום של אש' הוא מקום הרבה יותר סגור ואינטימי. לחלק מחבריה אין גם סמארטפון, ואנחנו מתקשרים בקבוצת מייל". למרות תקופת הקורונה הם הצליחו לקיים מפגשים פרונטליים, בהם גם ערב לזכרה של זלדה.

מאז נפוצה השמועה על עיסוקו בשירה, מספר מתן, אין שבוע בלי פנייה ממישהו שמבקש שרק יציץ בשירים שכתב. "זה יכול להגיע מצד אברכים או תלמידי ישיבה, שכותבים לי לעיתים בשפה פיוטית". הקול הזה, הוא צופה, ילך ויגבר. "זה קול שלא נועד לרצות את האמנות הכללית, אלא לבטא קול אותנטי לבוגרי בית המדרש, אני שמח שיש לזה היום יותר ביטוי ולגיטימציה".

אף שמתן הוא בן למשפחה מזרחית, הצד הזה אינו דומיננטי בשירה שלו. "אני לא מייצג את העולם החרדי הספרדי, אני מייצג את עצמי. אם תוך כדי עולות בי מילים שיכולות לייצג את הקול המזרחי, אני כותב אותן". עם זאת, מוסיף מתן, "בשנים האחרונות יש בי קול שאומר 'אל תדחיק'. אם חווית רסיסים של גזענות, תן לזה מקום. רוב ימיי הדחקתי את המשמעות של להיות חרדי ספרדי, היום אני יותר נותן לזה מקום".

לעומת מתן, בניהו טבילה, 43, כן משמיע קול מזרחי, אלא שהוא עדיין לא רואה עצמו כמשורר אלא כ"קורא שירה". הוא דוקטור לפילוסופיה של החינוך, ועובד כמפקח במחוז החרדי במשרד החינוך. "תמיד אהבתי לקרוא ספרות בכלל ושירה בפרט. בעבר כתבתי למגירה, בשנים האחרונות אני מפרסם, בעיקר בנושאים דתיים ונושאים של מסורת". כמתבונן על סצנת השירה המתהווה במגזר החרדי, הוא מזהה כיצד לצד "תהליכים שעוברים על החרדיות החדשה ושקשורים להשתלבות בגשמיות, בעולם המעשה, יש גם תהליכים רוחניים שקשורים לתרבות. אנשים מחפשים מענים נוספים, שלא סותרים את המענים התורניים שגדלנו עליהם".

כאדם חרדי, איך אתה מסתדר עם קריאת שירה של יוצרים מחוץ לעולם הזה?

"יש משוררים שאני לא מתחבר אליהם, נתן זך למשל, אבל אני כן אוהב לקרוא את יהודה עמיחי או פנחס שדה. יש משוררים שהם לא שומרי מצוות אבל הם כותבים על הנשגב והרוחני, על מה שמעבר ליום־יום. קוראים חרדים מחפשים את המקומות האלה".

תשובה

עוֹד מְעַט עוֹלָה/ נִשְׁמָתִי/ מִן הָרַחֲצָה, נוֹטֶפֶת טַל./ מְעַרְסֶלֶת בֵּין יָדֶיהָ/תִּקְוָה בַּת יוֹמָהּ./ עוֹד מְעַט הִיא/ תָּבוֹא אֵלַי/ לְנַסּוֹת שׁוּב מֵחָדָשׁ./ אֲנִי אֶזְכֹּר/ כְּתָמִים שֶׁנִּמְחֲקוּ/ אֲחַפֵּשׂ שְׂרִיטוֹת/ אַחַר שֶׁתִּהְיֶה צְחֹרָה כַּשֶּׁלֶג/ אֶלְחַשׁ לָהּ:/ בּוֹאִי,/ נַתְחִיל מֵהַתְחָלָה (שולמית אורבך)

כמו בהשכלה הגבוהה וביציאה לשוק התעסוקה, גם כאן הנשים החרדיות היו קודם. שני כתבי עת מפרסמים שירה חרדית נשית: האחד הוא "קול.שירה.אישה", שנוסד על ידי גלריית המקלט ב־2018. כתב עת אחר, בשם "יחידה", יוצא לאור על ידי שולמית אורבך, 33, אם לשלושה, תושבת בני־ברק המשתייכת למגזר החסידי. היא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בגיל 17 כבר פרסמה ספר מתח לנוער. היא שלחה ידה גם בסיפורים קצרים, ברכות ומחזות זמר, ועם הזמן נכנסה לעולם השירה וכתבי עת החלו לפרסם מפרי עטה.

"כל אמן רוצה קהל שיקרא ויגיב לו", אומרת אורבך. "רוב כתבי העת לשירה הם במגזר הכללי. פחות מתאים לי לפרסם את השירים שלי ליד שירים 'לא נקיים', זה פחות מרגיש בנוח. ניסיתי לפרסם שירים בעיתונות החרדית, אבל היה שם חוסר בשלות וחוסר מודעות לנושא, ומחשבה שזה פחות מעניין את קהל היעד".

השירה איננה עניין חדש במגזר, אומרת אורבך, אך בשנים האחרונות חלה התעוררות והבנה בדבר הכוח העצום שלה. "זלדה הייתה חרדית", היא מציינת, "ויש עוד משוררות חרדיות כמו א. מרגלית שגדלנו עליה, אבל בהחלט יש המון למידה והתפתחות. אני שמחה להיות חלק מהתנועה הזאת. בשנים האחרונות נחשפתי להמון טקסטים של שירה כתובה, ואני לא לבד. יש יותר פתיחות לעולם הזה".

לאחר שלא מצאה במה לפרסם את שיריה, הציע לה בעלה לפני שלוש שנים להקים כתב עת. היא ניסחה קול קורא לקבוצת נשים יוצרות, וקיבלה מהן תגובות נלהבות. מרביתן סיפרו כי הן כותבות למגירה וישמחו לבמה מתאימה, ערכית, ברמה ספרותית מספקת. כך נולד "יחידה", כתב עת לשירה חרדית נשית. "כיוונתי לכך שכל אחת היא יחידה בפני עצמה", היא מסבירה את בחירת השם. "בדיעבד הסבירה לי מישהי שיחידה זה השם הכי גבוה של הנשמה, הדרגה הכי גבוהה, ובאמת שירה מגיעה למקום עמוק בנפש".

"יחידה" יוצא לאור בפורמט דיגיטלי, פעם בחודשיים־שלושה. "כשהמגזין החל לצאת לאור שאלתי נשים אם הן יקנו את הגיליון, ומרביתן ענו שהן מעדיפות לקבל גרסה דיגיטלית. אני מניחה שלא בגלל נושא התשלום, אלא כי יש משהו יותר אינטימי בקהילה וירטואלית. יש לנו מאות מנויות, וזה מרחב שיצרנו לעצמנו".

לצד השירה עצמה, "יחידה" מכיל גם מדורים כמו ביקורת שירה ותגובות על שירים. הוא יוצא לאור ללא תמיכה כלכלית, כאשר אורבך היא העורכת, המפיקה ועוד. "זה נטו על חשבון שעות השינה והעבודה שלי. אני רואה בזה סוג של שליחות, לתת שופר לנשים חרדיות שלחלקן זו הבמה היחידה שבה יוכלו להביע את עצמן".

איך החברה מקבלת את העיסוק שלך בשירה?
"בברכה רבה, לא נתקלתי בהתנגדות. אני מוקפת קהילה מעריכה ואוהבת, ומקבלת המון עידוד ותגובות חיוביות".

יצירה היא דבר פורץ גבולות, ואילו במגזר החרדי יש לא מעט גבולות וחוקים.
"הגבולות קיימים ומאתגרים, אבל אני באופן אישי מתחברת לגבולות האלה ואוהבת אותם. אני חושבת שהם מביאים את היצירה למקום מיוחד. הרבה יותר קל כשאת יכולה לכתוב הכול, אבל הרבה יותר אומנותי ליצור כשהכלים יותר מצומצמים. אני מקבלת יצירות יפהפיות שאין בהן שום מילה בעייתית. אפשר ליצוק עולם מלא וגדול של שירה מובחרת בתוך גבולות שאנחנו בוחרים. זה לא פוגע ביצירה אלא להפך, מעלה אותה למקום גבוה יותר".

כדי להיות כותב טוב צריך להיחשף ליצירות, ולא תמיד ההיצע מתאים לאישה חרדית.
"זה נושא מורכב. עם השנים מצאתי את המשוררים שאני יותר מתחברת אליהם – כמו אלי אליהו, רוני סומק, יהודה עמיחי. אין ספק שכשאת קוראת שירה את נחשפת ליותר עומק ויכולה להוציא מעצמך משהו יותר איכותי. היו ספרי שירה שקניתי, קראתי וזרקתי לפח, כי לא רציתי שהם יישארו אצלי בבית. ספרים אחרים לא הכנסתי הביתה כי אני לא רוצה שהילדים יגיעו אליהם. אני גם שומרת על עצמי, על הנפש שלי, מתפללת שהפילטרים שלי לא יכהו. אני בוחרת לקרוא שירים עם שפה נקייה".

שירה היא ז'אנר חשוף וביקורתי, ואילו במגזר החרדי יש נטייה לכבס דברים בבית.
"באופן אישי השירה שלי פחות מתריסה ומבקרת. באופי שלי אני מחוברת לרבי נחמן, ומחפשת את הנקודה הטובה בכל דבר. בשירה שלי אני מבטאת על הכתב את הדרך שבה אני רואה את העולם, רגעים בחיים שנוגעים בי ואני מנסה להעביר את התחושה הלאה. ביקורת עצמית היא חשובה, אבל אני לא רוצה להעכיר את השירה שלי בזה".

ספר השירה הראשון שלה, "שברי אור", מצוי כעת בעריכה ועתיד לראות אור בהוצאת פרדס. את העבודה על הספר מימנה באמצעות פרויקט הדסטארט. העורך שלו הוא המשורר ערן צלגוב. "היה קצת חשש, כי אנחנו מגיעים מעולמות שונים. הוא שמר שלא ייהרס הקול הייחודי שלי, אבל בסופו של דבר זה היה מסע מופלא ודרך מרתקת".

המשוררת היהודייה־אמריקנית לואיז אליזבת גליק, זוכת פרס נובל, משמשת עבורה מודל להשראה. "כן, זה יישמע אולי מצחיק, אבל אני שואפת למקום הכי גבוה. ריגש אותי כשהיא זכתה בפרס נובל. אנשים אומרים 'מה את כבר עושה, כותבת שירים ואנשים קוראים'. זה נכון, אבל אני רוצה שהשירים שלי ישפיעו וייגעו לאנשים בלב".

מִנְחָה

וְלֹא הָיָה לִי הוֹן/לָתֵת בְּעַד אֶשְׁכָּר/ בְּאִצְטַבַּת קְרִיסְטָל וּבְדֹלַח/ מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים/ מַעֲשֵׂה רוֹקֵם וְחֵשֶׁב/ שֶׁל עֲדָיֵי־לִבּוֹת שְׁבִירִים אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ מָשְׁזָר/ חֲרוּזֵי זָהָב וְכֶסֶף וְתוֹרִים/ אֶת פָּנַי אֲשֶׁר הִשְׁחִירוּ/ לְהַסְווֹת בִּדְיוֹ שֶׁל כֶּשֶׁף/ וּבְעִנְבְּלֵי מְשׁוֹרְרִים/ וּקְטֹרֶת וּלְבוֹנָה וְנִיחוֹחַ סְמָדַר/ וְאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן/ וְעָנָן כָּבֵד עַל הַר/ וְלֹא הָיָה סִפֵּק בִּי/ וְדוֹדִי חָמַק עָבַר

רְאֵה הִטְלֵאתִי נַהֲמוֹת שֶׁל זַעַף/ עַל חוּט פִּשְׁתָּן שֶׁפָּרַמְתִּי/ מִן הַשַּׂק שֶׁבֵּין שִׁכְמוֹתַי/ רְאֵה מַה גַּסָּה/ הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁחָרַזְתִּי לְךָ/ לֵילוֹת שִׁכּוֹרִים/ אֱמוּנַת עִתַּי/ רְאֵה מֶה עָלוּב/ תָּו שֶׁתָּפַרְתִּי בָּהּ/ אַהֲבָה לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ/ כְּאֵב לֹא יֵדַע הַרְפּוֹת/ הֲתִתֵּן מִנְחָתִי/ אֶל אַשְׁפּוֹת/ הֲתִבְזֶה לֵב נִשְׁבָּר/ מַעְיַן דְּמָעַי אֲשֶׁר נֶחְתַּם/ גַּנִּי אֲשֶׁר נִנְעַל/ כַּרְמִי שֶׁלֹּא נִנְטַר/ הֲתָבֹא מִלְּבָנוֹן/ תֵּרֵד/ אֱלֵי מִדְבָּר

(אורית ג'ושוע)

אצל אורית ג'ושוע מירושלים, השירה היא "משהו שלא תופס המון נפח ביומיום, אבל הוא חלק חשוב על מפת החיים. לשירה יש תפקיד משמעותי. היא הענן הקשור לאוהל, הנשמה היתרה של ימי החולין". לדבריה היא כותבת מאז כיתה ב' ("לא שהיה לזה הרבה ערך ספרותי"), משתתפת בסדנאות כתיבה ושירה וגם מנחה כאלה.

"אני כותבת על הדברים הקטנים של החיים, על הרזולוציות שהולכות לאיבוד", היא משתפת. "הכתיבה מאפשרת הבנה יותר עמוקה של החוויה. בשירה, בשונה מפרוזה, את לא מגיעה עם רעיון ואז מנסחת אותו על הדף. הדברים מתגבשים תוך כדי תנועה. זה תהליך של גישוש ופענוח ואאוריקות קטנות ונשימות לרווחה".

ככותבת חרדית את מצנזרת את עצמך? יש נושאים שלא תכתבי עליהם?
"אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל דברים שאני לא עוסקת בהם בפרהסיה, גם לא אכתוב עליהם. כתיבה היא סוג של להוציא החוצה, גם אם למגירה. יש דברים שהם בין אדם לעצמו. זה לא וטו שאני מטילה על נושא זה או אחר, זה פשוט לא בא לכדי שאלה.

"עם זאת, בגזרה שבין אדם לקב"ה, כותבים חרדים מרשים לעצמם לבטא את הרגשות העמוקים שלהם. דברים שלא תגיד אותם אבל כן תכתוב אותם; אם לפרסם זה עוד עניין. אכן, בבמות ציבוריות לא מקובל לתת מקום לסוגיות אמוניות עם פוטנציאל מערער. השירה היא סוג של דיאלוג. זה מה שמשאיר את האדם מחובר עם כל הקשיים וההשגות והקובלנות והבריחות".

לדבריה, "שירה היא בהחלט בפסגה. אנשים יודעים ומכבדים שירה, גם אם לא מצליחים לעקוב אחר כל הפיתולים. בציבור החרדי יש הרבה הערכה כלפי מי שכותב שירה, וזה אומר הרבה על הציבור עצמו ועל החיבור שהוא עושה בין אסתטיקה לרוח".