וילוסטון. א־לוהים אדירים, ילוסטון. מאיפה מתחילים ואיפה בדיוק מסיימים. טוב, אז דבר ראשון נגיד שילוסטון זה המקום הכי… זו גם בעיה. כל נקודה בארה"ב נראית הכי. הכי מרהיבה, הכי יפה, הכי אלימה, הכי ביתית וכן הלאה. אז אולי לא הכי – אולי פשוט אכתוב שילוסטון הוא פארק מאוד מגוון. כן, זו הגדרה יפה, מאוד. מאוד יפה, מאוד גדול ומאוד מגוון. האטרקציה הראשונה בפארק היא הגייזרים. תילים קטנים דמויי הר געש שמתיזים מים רותחים או בוץ רותח. סביבם מתפתחות קהילות חיידקים, כמו ששלטי ההסבר קוראים להן, שיוצרות צורות הזויות שנעות בין לבה כתומה ובוערת על הרצפה לבין מערת נטיפים נטולת מערה. עמדנו מסביב לגייזרים, והתחושה הייתה שאנחנו על כוכב אחר. כל כך מוזר לראות את המים והגזים המתאדים, ולשמוע את רחש הבוץ המתפוצץ – כאילו היה מוגלה שכדור הארץ מתיז מתוכו החוצה.
בתוך הפארק קיים מגוון ביולוגי אדיר. ביזונים, איילות, צבאים ודובים מתהלכים בשדות, בנהרות ובהרים כבני בית, ולא כמיעוטים נרדפים. בכל יום ראינו להקה, עדר או משפחה של בעלי חיים שונים, ובכל יום נפעמנו יותר.
באחד הימים החברים (אמרתי כבר שהם מהפלמ"ח, כן?) החליטו שהם רוצים להעפיל לאחת הפסגות הגבוהות באתר – אוואלנץ' פיק. במדריכי המטיילים הובהר שמי שעולה במסלול מסתכן בטביעה עד המותניים בשלג ושכדאי להצטייד בהתאם. אבל בבוקר ההליכה מזג האוויר היה כל כך חם, עד שאמרנו לעצמנו "שטויות, בטח כל השלג כבר נמס".
השלג לא נמס. עלינו עד לפסגה במשך חמש שעות ובכל צעד מישהו דרך בשלג אוורירי ששיקע את הרגל עד המותן. כשהגענו לאחד האוכפים על ההר, החברים רצו להמשיך אבל אני אמרתי שמיציתי. סיכמנו שנמשיך לטפס עד שש בערב, ואם לא נגיע לפסגה עד אז – נחזור. העלייה הייתה מזעזעת. כשלגופנו קפוצ'ון ומכנסי טיולים הגענו עד לפסגה ספוגים במים ובוויכוחים שכללו קריאות חוזרות ונשנות שלי לשוב על עקבותינו. הפסגה הייתה מדהימה. נוף של 360 מעלות על כל הארץ הטובה הזאת ועל הנהרות שבה ועל ההרים ועל השלגים, אבל כשירדנו התמלאנו בשלג במקומות שלא ידעתי בכלל שקיימים בגוף. כל רגל שהושטה קדימה במורד המדרון כשלה מיד וגרמה לנו להחליק ולהתגלגל בלי שליטה. אבידן ודני נהנו, אבל מבחינתי זה היה יותר מדי. הידיים שלי כאבו כי ניסו לעצור את ההידרדרות במדרון באמצעות אחיזה בשלג החי.
עד עכשיו עוד לא החלטתי אם אני שמח שעליתי עד למעלה או לא. הנוף באמת מאוד מאוד יוצא דופן, אבל המחיר וגם היכולת להגיד: עד כאן זה לא מתאים לי, עומדים מנגד.
אולי עד הטור הבא אדע.
האדמו"ר מבוזמן
בשבת עשינו הפוגה קצרה מהפארק ונסענו אל עיירה חמודה סמוכה שנקראת בוזמן. מה אני אגיד, בובה של עיירה. כל הרחובות מלאים במוזיקאים ובלהקות, ובבתי קפה חביבים עמוסים בהיפסטרים, בתיירים ובמשפחות. מאז לאס־וגאס, זו העיירה הראשונה שראינו שחזרה לשגרה אחרי הקורונה. יצאנו בערב שבת כדי להגיע לביתו של שליח חב"ד בעיר, והלבבות שלנו התמלאו בנחת כמו שרק ערים בחוץ לארץ יכולות להסב ליהודים ערב שבת עם חשכה. הרב המקומי, רבי חיים ברוק ואשתו חווי, הם אנשים נדירים ויהודים יוצאי דופן. הם אירחו אותנו לשלוש סעודות, שתיים מהן עם יהודים וישראלים נוספים – חלקם בני המקום וחלקם תיירים.
הנטייה הראשונית שלי היא להסתגר מפני חב"דניקים. יש בי עדיין משהו שמחכה לראות איפה הקאץ' ומתי יהיו עניינים עם משיח ועם מיסיון וכולי, אבל הרב חיים מלמד שיעור חשוב בסטריאוטיפים. הוא חסיד חב"ד כמובן והוא לא מתנצל, אבל הוא גם מבין בבני אדם ואכפת לו מהם. הוא מתנהג בביתו עם אורחיו ועם משפחתו כמו שלימדו אותי מגיל צעיר איך רבי חסידי אמור להיראות: פתוח, מכיל מורכבות וקשוב לשמוע. שמעתי מפיו מדרשים חסידיים עם קריצות למציאות ולתורה כדרך שמדרשים חסידיים קורצים לעולם. יש לרבי חיים ביוגרפיה מרתקת ומרגשת שקצרה פה היריעה מלהרחיב. הוא וחווי אשתו אימצו חמישה ילדים, והם מגדלים אותם כבשר מבשרם, במסירות ובאהבה מרגשת עד דמעות. הישירות שלו והיכולת להתבונן על בני אדם, וללמוד מתוך עניין בכל נושא, כולל פוליטיקה ישראלית שבה הוא מעורה טוב יותר אפילו ממני, מותירה רושם על האנשים שנפגשים איתו. אם אתם מגיעים במקרה לבוזמן, חפשו את רבי חיים, האדמו"ר של העיר.
