"היא חידה, אמרתי לארט. אבל גם אני הייתי חידה לאמי, ואמי הייתה חידה לאמה, וכך הלאה עד אפס הדורות. ובכל זאת ילדות אינן נוטשות את אמותיהן אף פעם… כל חיי הכרתי רק קומץ אנשים שהעידו על ילדות מאושרת, כל השאר ניצולים, לכולם ניתן הכול יותר מדי או פחות מדי, החיים הם תמיד מסע ארוך של החלמה מהילדות. למה לאה?" (עמ' 118).
הנושא של אמהות, ובייחוד של יחסי אמהות ובנות, זוכה לעיסוק רב בספרות העברית של השנים האחרונות; בין היתר ניתן למנות בהקשר זה את "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין, את "ויקי ויקטוריה" של גיא עד ואת "אתי החיים משחק הרבה" של דוד גרוסמן. "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום תופס מקום מכובד ברשימה הזו. בניגוד לספרים שנזכרו הוא לא עוסק במצבי הקיצון של הורות, ומפליא לבטא דווקא את הדרמה, הטרגיות והיופי של היומיומי.
הספר נפתח ביואלה, העומדת בעיר זרה וצופה מבעד לחלון בנכדותיה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותן – עד לפני זמן קצר לא ידעה בכלל שהן קיימות. היא לא נכנסת אל הבית, רק צופה. לאחר מכן היא משוחחת בטלפון עם בתה, לאה, שמספרת לה על המשך נדודיה במזרח, ויואלה מניחה לשקר להיות.
מכאן הסיפור נפרש בשני קווי זמן: ההווה הסיפורי, שמתאר את ההתמודדות של יואלה עם הגילוי, והעבר שבו היא חוזרת והופכת כדי להבין כיצד נגרם הנתק הנורא עם בתה. הקורא מתלווה ליואלה בתעלומה בלשית של הנפש, דרוך לכל סימן של התדרדרות – שהוא יודע שתבוא.
ציר העבר של הספר מוסר סיפור יפהפה ועדין של אהבת אמת בין אם ובת, שמצליח להיות צובט־לב מבלי ליפול לקיטש. במקביל, הניגוד צובע את ההווה הסיפורי בצבעים קודרים עוד יותר, מדגיש את ההיעדר. בפרקים קצרים, רסיסים והבזקי חיים, אנחנו צופים במערכת היחסים בין השתיים כשהיא מתפתחת ומעמיקה. הקטעים החזקים ביותר הם דווקא אלה שבהם הטוב והרע מתערבבים יחד, מזכירים לנו כמה דק הקו שבין אושר לכאב.
כך, לדוגמא, תיאור הפעם היחידה שבה יואלה הכתה את בתה: "תפסתי בזרועה חזק מאוד עד שקלטתי שבדיוק לזה כיוונתי, להכאיב לה; שהכיתי אותה בלי שהיא או אני נוכל לדעת שהוכתה"; והסצנה מסתיימת כך: "לאה שלחה קדימה את זרועה וליטפה את לחיי ואמרה: 'אבל קודם אני רוצה לראות את העיניים שלך' ומכאן הבנתי שבתי יודעת מתי אינני ותדע תמיד לקרוא לי לחזור" (עמ' 54־53).
הדבר היחיד שמונע מ"איך לאהוב את בתך" להיות יצירת מופת הוא הסיום. אם כל הספר משחק על האמביוולנטיות, על ההבנה שאין הורות מושלמת ושהקשר הזה מורכב כל כך שכמעט בלתי אפשרי לזהות בו יחסי סיבה ותוצאה, הסוף מתכנס לאפיזודה אחת משנות התיכון שמסבירה בדיוק את מקור הנתק בין האם והבת. בעוד שהקלקול קשור באהבה גדולה מדי ובניסיון להגן על לאה מעצמה, התחושה היא שהנסיבות מקריות ולא באמת מתחברות לסיפור בכללותו; ובמקביל, גם הפתרון בהווה תפור בתפרים מעט גסים ומתחמק משאלות מרכזיות שהוצגו. ולמרות זאת, עדיין מדובר בספר חכם, רגיש – ויפה עד כאב.
איך לאהוב את בתך / ילה בלום / כנרת זמורה דביר / 238 עמ'
