כבר למעלה מ־40 שנה מצייר שי צ'רקה קריקטורות, ורק בימים אלו מוצגת לראשונה תערוכת יחיד של קריקטורות פוליטיות שלו במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. אם תגיעו לתערוכה ותחפשו שם את "בבא" או את "מוקצה", הדמויות המוכרות שיצר, אתם עשויים להתאכזב. התערוכה, ששמה "מעבר לקו", מוקדשת לקריקטורות הפוליטיות של צ'רקה, ובמיוחד אלה העוסקות בקווי השסע המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית. הסיבה לכך, כפי שמספר צ'רקה, נעוצה בגלגוליה של התערוכה במוחו ובמחשבתו של האוצר, ערן ליטווין, שבתחילה ביקש בכלל ליצור תערוכה של קריקטורות ימניות.
"ערן התחיל לאסוף חומר, ואחרי שהוא נבר זמן מה בחומרים שקיימים הוא החליט להתמקד דווקא בקריקטורות שלי, אבל זו אכן תערוכה שמתמקדת בקריקטורות הפוליטיות, וקצת גם בקומיקסים בעלי הקשרים פוליטיים", אומר צ'רקה. "האמת היא שלי זה היה קצת קשה, כי אני מסתכל על היצירה שלי כמכלול שיש בו גם קומיקס, גם איורים וגם קריקטורות שהן יותר פוליטיות. בתערוכה הזו ההתמקדות לא הייתה סתם בקריקטורות, אלא בכאלה שעוסקות במחלוקות שמסעירות את הפוליטיקה הישראלית. לכן קריקטורות שציירתי על דברים שקרו מחוץ למדינת ישראל, למשל על הטבח בשרלי הבדו, לא נכנסו גם הן לתערוכה".
מקורות ההשראה: דוש וזאב
צ'רקה (54) גדל בפתח־תקווה, והקריקטורה הפוליטית הראשונה שצייר הייתה של ראש הממשלה בגין לאחר המהפך שהעלה אותו לשלטון. אותה קריקטורה איננה חלק מהתערוכה, משום שהיא ניתנה במתנה לבגין, אך קטע קומיקס משעשע על האירוע שבו העניק לבגין את הקריקטורה דווקא מצא את דרכו לתערוכה.
המשיכה לעיסוק בפוליטי ובקריקטורות פוליטיות, נבטה בצ'רקה כבר מגיל צעיר, יחד עם הנטייה לעולם הגרפי. "האזורים הפוליטיים העסיקו אותי בגלל הקריקטורות שאהבתי כבר מגיל צעיר. גדלתי גם בבית שפוליטיקה דוברה בו והייתה מאוד נוכחת. סבא שלי היה כותב הרבה מכתבים למערכות עיתונים, שחלקם גם התפרסמו, וזה תפס אצלו מקום חשוב. התעניינתי מאוד בקריקטורות, ובשלב מסוים הבנתי שקריקטורה פוליטית מתעסקת בחיים האמיתיים ושאפשר דרכה לעסוק בדברים חשובים".
מקורות ההשראה עבורו היו הקריקטוריסטים מהדור הקודם, ושני שמות שהוא מזכיר בהקשר זה במיוחד הם יעקב פרקש, הידוע בכינוי "זאב", שצייר קריקטורות בעיתון הארץ למעלה מארבעים שנה, וקריאל גרדוש, שנודע בכינוי "דוש" ופרסם קריקטורות בעיתון מעריב.
"למדתי הרבה מאוד על הפוליטיקה ועל ההתרחשויות במדינה דרך הקריקטורות של זאב בהארץ. זה פתח בפניי עולמות שלא הכרתי. והיה גם מהכיוון הימני יותר את דוש, עם הספר 'סליחה שניצחנו' ועם היצירה של שרוליק, הדמות הכל־ישראלית שעד היום לא נוצרה כמוה. עד היום כשאני מצייר במקור ראשון קריקטורה שאני צריך לדבר בה על הישראליות הכללית, לא מגזר או קבוצה מסוימת – שרוליק יהיה שם. לפעמים אני מצייר קריקטורה ושואל את עצמי מי צריך להיות שם, שרוליק או ביבי? זה עם ישראל או שזו ממשלת ישראל? דוש היה ימני לא רק במובן של פטריוטיות בלתי מתנצלת. הייתה בו אהדה להתיישבות ולמפעל ההתנחלויות, אבל הוא לא עשה מזה עניין ולא הבליט את זה יותר מדי".
על השאלה האם ציור קריקטורות הוא עבורו פובליציסטיקה מאוירת או אמנות עם אמירה פוליטית, אין לצ'רקה תשובה מוחלטת. "אפשר להגדיר את זה כפובליציסטיקה מצוירת, אבל פה ושם יש גם חריגות לעולם האמנות. זה גם קשור לדרך שבה קריקטורה נוצרת. לפעמים זה ממש כמו טור פובליציסטי, אני חושב מה קרה השבוע ומה יש לי לומר על זה, והמחשבה מתנסחת קודם כול במילים ורק אז עוברת לשפה הגרפית. אבל אני פחות אוהב את זה. אני יותר אוהב כשמראש המוח שלי מגיע לרעיון בצורה גרפית. לא פעם קורה לי שאני יושב מול מהדורת החדשות, ובמסך המקביל שבמוח שלי מצטייר פתאום רעיון לקריקטורה".
השידוך עם אורי אורבך
מקום משמעותי בתערוכה תופסות קריקטורות שצייר צ'רקה סביב תקופת ההתנתקות. הכאב, האבסורד, בגידתו של שרון וגם תחושת הכישלון לאחר שהגירוש הסתיים מצאו את ביטויים בקריקטורות שנבחרו להיות מוצגות תערוכה, וברבות אחרות שצייר צ'רקה באותה תקופה.
"הצורך לבטא את ההתנגדות שלי להתנתקות באמצעות קריקטורות היה חזק מאוד אצלי גם כתוצאה משריטה שסחבתי איתי מתקופת אוסלו, שבה הרגשתי שסתמו לי את הפה. באותה תקופה של הסכמי אוסלו עבדתי ב'ידיעות' באיור בנושאים אחרים. יצרתי אז סדרה של קריקטורות פוליטיות של רבין, ערפאת, פרס, קלינטון ועוד, וביקשתי לפרסם אותם. נפגשתי עם העורך הגרפי של המוסף הפוליטי והוא סירב לפרסם אותן. הוא אמר לי 'הקו שלך לא מספיק מעוצב', וזה בזמן שכבר הועסקתי בעיתון. לכן כשהגיע המשבר של ההתנתקות אמרתי לעצמי שאני לא מוכן לוותר.
"אורי אורבך בדיוק סיפר לי אז שהולך להיות מהפך במקור ראשון. נכנס אז שלמה בן־צבי כבעלים והעיתון נכנס למהלך של שינוי ועדכון. אורי הפגיש אותי עם אורי אליצור, ושם מצאתי את המקום שבו יכולתי לפרסם את הקריקטורות נגד ההתנתקות שפרסומן כבר בער בי. מאז שיתוף הפעולה עם מקור ראשון נמשך עד היום".
אזכור שמו של אורי אורבך בהקשר של הקריירה של צ'רקה איננו מקרי. בין השניים היה שיתוף פעולה ארוך שנים ואף ידידות רבה, שהחלו בזכות מקום לימודם המשותף, ישיבת ההסדר בקרית־שמונה, וזאת למרות פער השנים הגדול. "כנער יצרתי קריקטורות פוליטיות, ואחרי שכבר הגעתי לישיבת ההסדר, באחד מסופי השבוע פרסם מאיר עוזיאל במדור 'שיפודים' במעריב מדור שלם על קריקטורות שלי בנושא יונת השלום. כמה ימים אחר כך אורי, שכבר לא למד אז בקרית שמונה, הוא היה גדול ממני בכשמונה שנים, הגיע לבקר בישיבה, וראש הישיבה הרב צפניה דרורי קרא לי והפגיש אותנו.
"השם שלו כבר היה קצת מוכר אז, אבל אני לא שמעתי עליו. הוא דיבר אתי ומיד אמר לי 'בוא תתחיל לצייר אצלי'. היה לו אז מדור בשם 'פסיק' בעיתון 'נקודה'. עד שהתגייסתי לצבא הספקתי לצייר עבורו כמה קריקטורות. בהמשך, עוד לפני שהשתחררתי מהשירות הפעיל בהסדר, אורי סיפר לי על עיתון הילדים 'אותיות' שעומד להתחיל לצאת. מיד כשהשתחררתי התחלתי לעבוד באותיות, כבר מתחילתו, ושיתוף הפעולה בינינו נמשך עשרות שנים. גם כשהוא היה בכנסת אורי רצה שנעשה סדרת קומיקס של 'מוקצה בכנסת'. זו לא הייתה מערכת יחסים שוויונית. אורי תמיד היה המבוגר והמנוסה יותר, אבל הרבה שנים ליווינו אחד את השני".
סערת המפגינה מבלפור
הקורונה תפסה את התערוכה בשלבי הכנה מתקדמים, לקראת ההשקה שתוכננה תחילה להיערך בחודש יוני 2020. אולם כבר באפריל התברר שביוני זה כבר לא יקרה, וכך נדחתה התערוכה פעמיים ולתוכה נכנסו כמה קריקטורות אקטואליות, סביב הקורונה וסביב ההפגנות בבלפור. אחת מהן, שעוררה סערה בפייסבוק, צוירה בעקבות האירוע שבו התערטלה צעירה על המנורה במהלך הפגנה מול הכנסת. נטען שיש בקריקטורה אלמנטים פוגעניים כלפי נשים.
"הקריקטורה הזו גררה הרבה מאוד תגובות זועמות בפייסבוק", מספר צ'רקה, "חלק טענו נגד העובדה שדמותה של הצעירה חצויה בציור, נדמה לי שאפשר להבין למה, וחלק אחר טענו נגד העובדה שכל מי שנושאים את המנורה הם גברים בעוד למעלה ישנה אישה. מה שהם התעלמו ממנו הוא שיש פה כמובן ציטוט גרפי של התבליט על שער טיטוס. עידן הרשתות החברתיות יוצר שיח מאוד ער עם הקהל שלא היה קיים לפני כן, וגם חושף הרבה פעמים פערים של תפיסה וקונטקסט".
