ביום שישי אחר הצהריים תתרחש בישראל היסטוריה ספורטיבית קטנה, כשקבוצת הכדורסל עירוני נס־ציונה תחל את השתתפותה בטורניר הפיינל־פור (ארבע הגדולות) של היורופקאפ, שהיא מארחת בהיכל מנורה מבטחים בתל־אביב. מדובר במפעל האירופי השני בחשיבותו מטעם הפדרציה הבינלאומית של הכדורסל, פיב"א, והראשון שמקיים הארגון בארץ מזה 27 שנה. משחקי חצי הגמר יתקיימו כאמור ביום שישי אחר הצהריים, ושתי המנצחות יעפילו לגמר שיתקיים ביום ראשון. מי שיוביל את נס־ציונה במעמד המכובד, שהיא מגיעה אליו בפעם הראשונה, הוא בראד גרינברג, מאמן יהודי אמריקני ותיק עם רזומה יוצא דופן, שזו לו העונה השישית בישראל – בארבע קבוצות שונות. "אם היית שואל אותי לפני 20 שנה האם יש סיכוי שאאמן קבוצות במשך עשור מחוץ לארה"ב ואבלה כל כך הרבה זמן בישראל, הייתי אומר לך בוודאות שלא", קובע גרינברג בחיוך. "זה הישג עבורנו להגיע למעמד הפיינל פור ואני מאוד שמח עבור יניב מזרחי יו"ר הקבוצה, האוהדים הנאמנים והתומכים שלנו והשחקנים שהביאו אותנו לשם".
נס־ציונה הגיעה למעמד לאחר שסיימה במקום השני בבית המוקדם, ניצחה בשמינית הגמר את בי.סי. קייב וברבע הגמר את אירקליס סלוניקי. "מהשלב הראשון שיחקנו מול קבוצות טובות, הצגנו כמה משחקים נהדרים ומול היוונים ממש התעלינו על עצמנו. בתחילת הערב לא הייתי בטוח שנצליח להתמודד מולם, אבל הראינו דומיננטיות מהשנייה הראשונה ורשמנו ניצחון גדול", הוא משחזר. "בחצי הגמר מחכה לנו פארמה פּרם, קבוצה רוסית מוכשרת שמשחקת בליגת ה־VTB החזקה. זה אירוע חשוב מאוד עבורנו וצפוי לנו אתגר לא פשוט". בניגוד להצלחה באירופה, בליגה הישראלית מתקשה העונה נס־ציונה, שממוקמת כרגע במקום התשיעי בלבד עם 11 ניצחונות מול 12 הפסדים. "רוב המשחקים שהפסדנו לאחרונה בליגה היו בהפרשים קטנים, בנוסף סבלנו מכמה פציעות של שחקני מפתח, ובאופן טבעי כשזה קורה התחושה לא נעימה והמורל נמוך יותר", מסביר גרינברג. "איבדנו קצת מומנטום לאחרונה, כולם מבינים את זה ואנחנו עובדים קשה כדי לחזור למסלול. אני לא חושב שזו בעיה עבורנו לשחק פעמיים בשבוע, יש עוד הרבה משחקים לפנינו ואני מאמין שהסיכוי להעפיל לפלייאוף בהחלט קיים".
בנס־ציונה גרינברג משתף פעולה עם שחקן העבר המוערך מאיר טפירו, מנכ"ל הקבוצה. "בכל השנים שלי בישראל לא עבדתי עם מישהו בקליבר של טפירו, וזה נהדר שיש במערכת מישהו עם כל כך הרבה ניסיון בכדורסל", הוא קובע, "הוא לא נמצא איתנו בכל רגע נתון, מה שמאפשר לו להביע דעה מעט ממרחק וזה טוב לנו. אני שמח לשמוע את הרעיונות וההצעות שלו".
לעבוד עם אגדות
בראד גרינברג, 67, נולד במנהטן וגדל עם הוריו ושני אחיו בלונג־איילנד. "אבא שלי שיחק כדורסל בקולג' בלונג־איילנד במהלך שנות ה־40. מגיל צעיר מאוד הוא הציג בפניי ובפני אחיי את המשחק ברמות הגבוהות ביותר והתאהבתי בו מהרגע הראשון", הוא נזכר. "כשהייתי בן שש אחי הגדול החל לשחק ואני מיד אחריו. הייתי בר־מזל שהיה לי אבא שהיה יכול לאמן אותי ולעזור לי להתקדם. הוא היה מחזיק במפתחות של האולם באזור שגרנו בו, ובסופי שבוע הלכנו לשחק שם יחד". היכולת הגבוהה שהציג גרינברג הפכה אותו לכוכב בתיכון המקומי. הוא זכה בתואר שחקן העונה לגילו בלונג־איילנד ובפרסים נוספים, שהביאו מכללות מהרמה הבכירה להציע לו מלגת לימודים. "שיחקתי עונה אחת בוושינגטון סטייט, ומשם עברתי לשלוש עונות נוספות באמריקן יוניברסיטי שבוושינגטון די.סי, שם שימשתי בחלק מהזמן כקפטן הקבוצה". לדבריו, "כבר באותן שנים הבנתי שארצה קריירת אימון, ובפגרות הקיץ בין השנים בקולג' אימנתי במחנות קיץ שונים, חלקם איכותיים מאוד".
בסיום לימודיו ב־1977 ניצב גרינברג בפני צומת דרכים. "ידעתי שאני לא ברמה המתאימה להפוך לשחקן NBA, סירבתי להצעה מישראל להצטרף להפועל רמת־גן. שהגיעה בזכות סטיב שלכטר, ששיחק מולי בקולג' והמליץ עליי, והחלטתי לקבל את זו של המאמן שלי, ג'ים ליינם, להפוך לעוזר זוטר שלו במכללה ולהתחיל בקריירת האימון. שנה לאחר מכן עבר ליינם לאמן בסט. ג'וזף, והציע לי להפוך לעוזר הבכיר שלו, ובמשך כמה עונות הגענו עם הקבוצה להישגים יפים מאוד".
לאחר שש שנים בסט. ג'וזף רשמה הקריירה של גרינברג קפיצה נוספת, כשב־1984 מונה ליינם למאמן הלוס־אנג'לס קליפרס, ומינה שוב את גרינברג לעוזרו, הפעם בליגה של הגדולים באמת. "זו הייתה תקופה נהדרת עבורי", הוא נזכר. "אחרי שנתיים בקליפרס עברתי לתפקיד מקביל בניו־יורק ניקס, לעוד עונה מיוחדת, שם בין השאר עבדתי עם פטריק יואינג, אדם נהדר וכישרון גדול". בסיום עונת 86/7 עבר גרינברג לשמש כמגלה כישרונות מטעם קבוצת פורטלנד טרייל בלייזרס, מה שהחל עבורו 15 שנה של תפקידים מאחורי הקלעים בקבוצות בליגה. "מאוד נהניתי מהתפקיד הזה, להיות בדרכים, לראות משחקי קולג' ולעקוב אחרי שחקנים מהדרגים השונים", הוא מספר. "אחרי שנתיים הציעו לי בפורטלנד תפקיד בכיר יותר במערכת, בתור דירקטור שאחראי על השחקנים, תפקיד שמילאתי במשך שש שנים מלאות בחוויות נהדרות. אחת מהן הייתה ב־1989, אז נשלחתי למדריד במטרה לסייע לשחרור של דראזן פטרוביץ' (כדורסלן קרואטי הנחשב לאחד הטובים בכל הזמנים, שנהרג בתאונה ב־1993, ד"מ), כדי לעזור לו להצטרף לפורטלנד. והוא עבר אלינו והפך לחבר קרוב. דראזן היה אדם אמיץ מאוד ומעולם לא הכרתי מישהו שעבד קשה יותר ממנו".
"אני מעדיף את צורת המשחק הישנה. היום אני נהנה יותר לראות כדורסל בינלאומי מאשר NBA"
ב־1996 רשם גרינברג נקודת שיא בקריירה, כשמונה לג'נרל מנג'ר של קבוצת הפילדלפיה 76', אחד התפקידים הבכירים שאיש מקצוע יכול לקבל בעולם הכדורסל. הבחירה במקום הראשון בדראפט 96' באלן אייברסון, מגדולי השחקנים בעשורים האחרונים, הייתה אחד המהלכים הראשונים בתפקידו החדש. אייברסון הגיע להישגים רבים, אך במקביל הסתבך בבעיות משמעת ויצר לעצמו שם של שחקן בעייתי. "אייברסון הוא הקלע הנמוך הטוב ביותר בהיסטוריה ולטעמי הוא מיצה את הפוטנציאל שלו עד תום", קובע גרינברג. "הייתה לו קריירה נפלאה, הוא קידם מאוד את פילדלפיה והפך לשנוי במחלוקת מהסיבות הלא נכונות. צריך לכבד אותו. הוא בחור טוב, מאוד תחרותי ואמיץ, והמורשת שלו צריכה להיזכר בצורה הזאת, לפני כל דיון על ההתנהגות שלו באימונים או מחוץ למגרש".
הקדנציה של גרינברג בפילדלפיה נמשכה עונה אחת בלבד, שהסתיימה במאזן של 60 הפסדים מול 22 ניצחונות. "ירשתי אז קבוצה רעה ובמבט לאחור, אחרי כל כך הרבה שנים, אני מניח שהיום הייתי עושה את הדברים בצורה אחרת, בתקווה שהיו נותנים לי עוד זמן לבנות את המועדון מחדש", הוא מנתח. "הבעיה הייתה שפאט קורצ'י, שמונה לנשיא הקבוצה וגם מינה אותי, שיווק את הקבוצה בצורה מאוד אגרסיבית, הבטיח בתקשורת דברים לא ריאליים ובנה ציפיות לא הגיוניות לגבי הסגל שהיה לנו באותה שנה. ועדיין, זו ללא ספק אחת התקופות הטובות בקריירה שלי ואני מעריך את העובדה שנתנו לי את ההזדמנות, וזה פשוט לא הסתדר".
מאיזה כדורסל אתה נהנה יותר היום – זה שמשוחק ב־NBA או באירופה?
"ה־NBA השתנתה דרמטית מאז שעבדתי בה מבחינת ניתוח המשחק והסגנון. היתרון הגדול שלה הוא שמשחקים בה מגוון של כישרונות מדהימים, לצד לא מעט שחקנים בינוניים יותר. במידה מסוימת, אני מעדיף את צורת המשחק הישנה והיום, לפעמים, אני נהנה יותר לראות כדורסל בינלאומי".
הטעות ששינתה הכול
לאחר שסיים את תפקידו בפילי, עבד גרינברג מספר שנים כמגלה כישרונות בקבוצות נוספות ובכמה סוכנויות, בנוסף לעבודה באתר לענייני כדורסל ותפקיד מנהלתי באוניברסיטת דרום פלורידה. "באותן שנים לא הייתי בטוח במה ארצה לעסוק בהמשך הקריירה, ועלתה בי המחשבה שאולי ארצה לחזור לאהבה הראשונה שלי – אימון בקולג'. אחי הקטן סת', שאימן שנים במכללות, הציע לי להצטרף אליו כעוזר בווירג'יניה־טק, כדי שאבדוק אם אני באמת רוצה לשוב לעסוק בזה, וזה מה שעשיתי. נהניתי מאוד לעבוד ולבלות איתו, אחרי שנים שהיינו רחוקים זה מזה".
"חשוב לי שהשחקנים ישחקו באימון באותן עוצמות שבהן ייתקלו כאשר יגיעו למשחק, אבל אני ממש לא חושב שאני עושה משהו יוצא דופן"
בסיום התקופה המשותפת עם אחיו מונה גרינברג למאמנה הראשי של מכללת רדפורד, שאותה הוביל בעונת 2008/9 לטורניר המכללות השנתי, שם הודחה בסיבוב הראשון. בתום ארבע שנים על הקווים נפתחה חקירה נגד גרינברג ונגד המכללה בנוגע למתן טובות הנאה לשחקנים שביקשו לגייס לקבוצה, חקירה שבסיומה הושעתה המכללה לשנתיים מהליגה, ועל גרינברג עצמו נאסר לאמן במכללות במשך חמש שנים. "האמת ששמתי את המקרה הזה מאחוריי מהר מדי, בעיקר עבור בריאות הנפש שלי והיכולת להמשיך הלאה, אבל אין ספק שזה משהו שאני חושב עליו לאורך השנים", הוא משתף. "חשוב שידעו שבשורה התחתונה, כל מה שעשיתי לא נתן יתרון מקצועי לאף אחד באף סיטואציה. בסך הכול עזרתי לכמה שחקנים זרים עם מקום לישון ולאכול, ושיהיו בטוחים ולא יהיו לבד בעיר זרה. אני לא מרגיש רע בנוגע למה שעשיתי, רק מצטער שלא עשיתי את זה בדרך שלא הייתה מסבכת אותנו. זה היה מקרה מאוד מצער, אבל גם זה שהחל עבורי את ההרפתקה הבינלאומית שלי, שאפשרה לי לעבור חוויות חד־פעמיות שאני אסיר תודה עליהן. אין ספק שמה שקרה הוא חלק מהחיים שלי, אבל לא הפך למשהו שהשתלט עליהם".
את ההרפתקה הבינלאומית שלו החל גרינברג ב־2012 כעוזר מאמן נבחרת ונצואלה. "עבדתי עם הנבחרת במוקדמות האולימפיאדה ושם קיבלתי הצעה לאמן בליגה המקומית. בסיום העונה, בזכות אנשים בוונצואלה הקשורים להנהלת מכבי חיפה, קיבלתי הצעה לאמן את הקבוצה". בקיץ 2013 הגיע גרינברג לראשונה לליגת העל שלנו, ובסיום השנה הוביל את הירוקים לזכייה בתואר היסטורי, לאחר ניצחון מרשים על מכבי תל־אביב ודיוויד בלאט. "למרות שרבים הופתעו מהניצחון, אנחנו בהחלט האמנו שזה אפשרי. הייתה לנו קבוצה טובה, שהלכה והתחברה ככל שהעונה התקדמה ולקראת הסיום הרגשנו בטוחים מאוד ביכולת שלנו".
ההצלחה הובילה את גרינברג לתחנה השנייה שלו בישראל – הפועל ירושלים, שהתחדשה אז בבעלים חדש ואמיד, אורי אלון. בסיום העונה, שבה הפסידה ירושלים בחצי גמר הפלייאוף לאותה מכבי חיפה, שוחרר מתפקידו. "זה היה מאכזב עבורי שהקשר ביני ובין ירושלים הסתיים אחרי שנה אחת, כי אני חושב שהייתה לנו עונה מצוינת, שהסתיימה פחות טוב ממה שקיווינו", הוא משחזר. "הגענו לשמונה האחרונות ביורוקאפ וההפסד בפלייאוף נבע בין השאר בגלל פציעות של שחקני מפתח. נהניתי מאוד לעבוד עם הסגל המצוין שעמד לרשותי, יחד עם אורן עמיאל, שהוא מאמן מדהים והיה העוזר שלי". אחרי ההרפתקה הירושלמית עזב גרינברג את ישראל לארבע שנים שבמהלכן אימן בקבוצות בטורקיה וברוסיה, בנוסף לנבחרת הלאומית של קוסובו. ב־2017 חזר, הפעם כמאמן מכבי אשדוד, בקדנציה שנמשכה כשנתיים וחצי. "העונה הראשונה שלנו הייתה מצוינת, עם זרים טובים וכמה ישראלים צעירים שהיו רגע לפני פריצה, אבל החל מהעונה השנייה החלו בעיות תקציב שהשפיעו עלינו מאוד", הוא מסביר. "העונה השלישית הייתה קשה מאוד, וכשהליגה הופסקה בגלל הקורונה חזרתי הביתה, וגם כשחזרו לשחק, הגענו לסיכום על פרידה הדדית. הרגשתי בנוח עם הסיטואציה, עזבתי בתנאים טובים והכול היה בסדר".
האגדות מספרות שאתה מאמן תובעני שעובדים אצלו קשה מאוד באימונים.
"אני תמיד מופתע לשמוע שאומרים שהאימונים שלי קשים במיוחד, כי מעולם לא ביקשתי משחקן משהו שהוא לא יכול לעשות. כן חשוב לי שהשחקנים ישחקו באימון באותן עוצמות שבהן ייתקלו במשחק עצמו, אבל אני ממש לא חושב שאני עושה משהו יוצא דופן. אם אתה אוהב את המשחק ורוצה להשתפר, האימונים שלי זה מקום טוב להיות בו".
מה דעתך על הכדורסל הישראלי?
"אני חושב שהוא מתפתח בכל שנה, ושפיני גרשון (המנהל המקצועי של נבחרות ישראל, ד"מ) והאנשים באיגוד עוזרים לו מאוד להתקדם. יש הרבה שחקנים ישראלים מוכשרים עם מוטיבציה גבוהה לעבודה, שהבולטים שבהם נותנים יחס מיוחד לגוף, לתזונה ולצד המנטלי. יש כאן גם מאמנים מוכשרים, וחשוב שייפתחו עוד תוכניות אימון בקיץ, שייתנו מסגרת לשחקנים. אני בהחלט חושב שיש עתיד מבטיח לכדורסל הישראלי".
כשהגעת היית מאמן זר יחיד, מה דעתך על העובדה שבתחילת העונה את חצי מהקבוצות כאן אימנו זרים?
"אני חושב שזה הפך קצת לטרנד בשנים האחרונות, וכבר במהלך העונה הזאת רואים סוג של שינוי, שאת כמה מהמאמנים הזרים שעזבו, החליפו מאמנים ישראלים צעירים שמקבלים הזדמנות בחיפה ובירושלים. אם הם יצליחו, יש סיכוי גדול שזה יהיה תחילתו של טרנד חדש".
איך החיים עבורך בישראל?
"השנה האחרונה הייתה יותר מאתגרת וקשה באופן טבעי בגלל הקורונה, בעיקר בגלל שבניגוד לעבר, שהיו באים לבקר אותי, הפעם לא ראיתי את המשפחה שלי מאז אוגוסט. אני שמח שישראל נפתחה לאחרונה, אחרי חודשים ארוכים שכל החיים שלי סבבו סביב אימון או משחק, חזרה הביתה וחוזר חלילה. למזלי אני גר בסמוך למכון ויצמן ועושה שם טיול ארוך במדשאות המקסימות מדי יום".
מה השאיפות הבאות שלך?
"אני עדיין נהנה לאמן, אבל משנה לשנה זה הופך קשה יותר להיות כל כך רחוק מהמשפחה שלי, אז בינתיים אני מתייחס לכל עונה לגופה. לפני שנתיים הייתי עוזר של ניק נרס (מאמן טורונטו ראפטורס, ד"מ) בנבחרת קנדה. טסתי איתם לאוסטרליה ולסין לאליפות העולם. אלו שני מקומות שהייתי בהם לראשונה, וזה היה נהדר. הם צפויים לשחק בטורניר האולימפי, אם יהיה טורניר אולימפי, ובקרוב אדע אם אצטרף אליהם".
איך החיבור שלך לעולם היהדות?
"לא גדלתי במשפחה דתית, אבל עשיתי בר מצווה וחגגנו את החגים. אני אדם חילוני למדי ולפעמים אני חושב שהלוואי שזה היה אחרת. אבל אני תמיד אהיה ילד יהודי מלונג־איילנד, שהיה בהרבה מקומות בעולם ושמח להיות כבר שש שנים בארץ, מה שחיבר אותי יותר למקורות שלי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בר־מזל ואסיר תודה על שהייתה לי אפשרות לעשות מגוון דברים בעולם הכדורסל במרבית חיי הבוגרים. מצד שני, אני מקריב דברים שאני כבר פחות מרגיש נוח לגביהם; אני מתגעגע לאשתי, לילדים ולאמא שלי בת ה־93 שלא ראיתי כבר שנה. אני מעריך את העובדה שאני כאן עכשיו ומאמן כדורסל, ומשתדל ליהנות מכל שנייה בידיעה שזה לא יימשך לנצח, אבל אני משלם מחיר שאני לא בקרבת האהובים שלי וזה מכביד עליי וגורם לי לחשוב מתי המאזן הזה כבר לא יעבוד בשבילי. קשה באמת לדעת, אבל אין ספק שאני נמצא בישורת האחרונה של קריירת האימון. אני בשלוש".
