ההיסטוריה והספרות תמיד כוננו ואיינו אחת את השנייה במקביל. התחפשו אחת לרעותה, נלחמו זו בזו, ולעיתים גם התערבבו אחת בשנייה ללא הכר. בתפיסה הקלאסית של מדעי הרוח, הן תמיד היו מבוצרות בתוך ההגדרות הבסיסיות שלהן. היסטוריה היא נרטיב המבוסס ככל האפשר על עדויות ומקורות; ספרות היא החללים שבהם אין עובדות, בדיון המבוסס על הדמיון האנושי. לכן, גם הגישה בנוגע למיתולוגיות הייתה להפריד בין כל מה שעשוי להיות נכון עובדתית (אירוע אקלימי אלים נוכח כוחות טבע) למה שהוא מיתולוגי (קריעת ים סוף או המבול).
שטפן צווייג הבין, כפי שהבינו מדעי הרוח במחצית השנייה של המאה העשרים, כי ההיסטוריה היא בדיון כפי שהבדיון הוא היסטוריה, ואין טעם לשמור על ההפרדה הגסה וחסרת התועלת הזו. ממחזות של שייקספיר אפשר ללמוד על ההיסטוריה לא פחות ואולי אף יותר ממה שאפשר ללמוד מבדים שנשתמרו מאנגליה האליזבתנית או ממסמכים נוטריוניים מצהיבים שהמוזיאון הבריטי הציל מהתפוררות. השאלה היא מה רוצים ללמוד, מה כדאי ללמוד ומה צריך ללמוד. ומבחינתו של צווייג, השאלה היא קודם כול איך ללמוד.
כיהודי שנולד באוסטריה ב־1881 והתאבד בדרום אמריקה ב־1942 עם אשתו נוכח חורבנה של מולדתו הרוחנית, כלומר כמי שחי 61 שנים בלבד, הותיר אחריו צווייג מספר דו־ספרתי מרשים של יצירות. בראשן תמיד יהדהד ספרו "העולם של אתמול", ואחריו כל השאר. וגם על אודותיו אפשר לכתוב רבות בהקשר של סכסוך הקואורדינטות בין עובדות לבדיון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תובע את "שוברים שתיקה" ומדבר: "אנשים התחילו לחשוד בי"
– תעשיית הטקסטיל העתיקה של עם האצולה
– תנו לנשום: ביו"ש דורשים את החלת חוק אוויר נקי
עם זאת, ספריו של צווייג מוגשים פעם כ"רומן היסטורי" ופעם כ"רומן בדיוני". בפרספקטיבה של זמן, ונוכח התפתחותו של מה שמכונה "הרומן ההיסטורי" לאורך השנים, אפשר לומר בוודאות כי צווייג הותיר חותם משמעותי על הז'אנר. כלומר, הוא לא סתם הלך אחורנית ומיפה דמות או תקופה באמצעות תחקיר, כפי שרבים עושים, אלא היו לו הסגנון המיוחד שלו, טביעת האצבע הייחודית. אלה ניכרים בעיקר ברומנים על אודות דמויות היסטוריות קלאסיות כמו מרי סטיוארט, ארסמוס, אונורה דה בלזאק ומרי אנטואנט.
עומד במבחן הזמן
כעת רואה אור בעברית ספרו על מגלה העולם הפורטוגלי, פרדיננד מגלן, שהיה האירופי הראשון שהגיע ב־1521 לאיי התבלין באינדונזיה, ואף הראשון שספינותיו הצליחו להקיף את כדור הארץ. הוא עצמו נהרג במהלך המסע.
"זה היה דור של יורדי ים שעמדו בכל הסכנות למען כל הדורות הבאים אחריהם", כותב צווייג (עמ' 30). "רק מעשה אחד עוד נותר להשלים, המעשה האחרון, היפה ביותר, הקשה ביותר: להקיף את כל כדור הארץ על גבי ספינה אחת ויחידה, להוכיח כנגד כל הקוסמולוגים והתיאולוגים הקדמונים שעולמנו אכן עגול ואף למדוד את היקפו". מגלן היה גם הראשון שהפליג במעבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, וגילה לעולם המערבי את מה שמכונה על שמו "מיצרי מגלן", את האלפקות, את הפינגווינים, שתי גלקסיות הנצפות רק מחצי האי הדרומי ועוד כמה דברים, אם כי בראש ובראשונה הוא נשלח כדי לפאר ולהעשיר את הכתר הספרדי שבשמו יצא למסע.
סיפורו של מגלן ללא ספק מצדיק רומן ואף יותר. החל בקושי לממן ולהוציא מסע שכזה, הניהול הקפדני של הסחורות על האוניות ושל האנשים בעלי האופי המפוקפק, כמו יצאו מסט של סרט פיראטים; הדרמות, המשברים, רגעי האושר והטרגדיות. מה שקורה, למשל, ברגע שספינותיו מגיעות לאי סן־חוליאן פשוט עוצר נשימה, ולפרקים יכול להיקרא כמו ספר מתח. בקיצור, יש בסיפור של מגלן די והותר מהכול.
צווייג, ייאמר לזכותו, יודע לפקפק ולהרים גבה נוכח עדויות ואמיתות לכאורה, ועושה זאת באהבה. מבחינתו לעובדות יש חשיבות משנית. יש בו איזו תמימות והתפעמות של ילד. ברגעים רבים בספר אפשר להרגיש שהוא כמו מרצה כריזמטי בקורס מבוא לתולדות המערב; בקי בפרטים, מותח את קהל שומעיו, ברק תמידי בעיניים. אם לא יישמע צלצול, הוא יעמוד וידבר גם עד עלות השחר.
הוא גם יודע לעיתים להאיר נקודות התייחסות מעט מוחשכות ומרעננות, כמו למשל מעמדו האמיתי של אותו "דור הזהב", כלומר אותם מגלי עולם לאחר ששבו חסרי כול והתגוללו כשיכורים ברחובות, בעוד המעמד העליון ממשיך להתעשר על גבם. או הכלכלה האדירה שנבנתה באירופה על בסיס גילוי הפלפל השחור. השיטה שלו היא תמהיל של כרוניקות הפזורות לפניו, כשמדי פעם הוא מסיט את הזרקור אל החברה, הגיאוגרפיה, הקרטוגרפיה, ולפעמים ממקד את אורו בדמות עצמה, בניסיון לומר משהו על אופייה ותכונותיה. ולכל אורך הדרך הוא מבין כי מה שחשוב הוא הסיפור.
הכתיבה של צווייג, יש לומר ביושר, למרות עשרות השנים שחלפו, עומדת יחסית במבחן הזמן. תוך כדי תנועה הוא יודע לשחרר מטבעות לשון שחוקות, לצד אמיתות מושחזות כמו "הלאומנות היא כידוע מיתר שגם יד מגושמת יכולה לפרוט עליו בקלות" (עמ' 84), או "שום נאום יפה עוד לא הרגיע קיבה ריקה" (עמ' 128). עם זאת, חלק מהטכניקות הספרותיות שלו מעט התיישנו, אם זו אקספוזיציה ארוכה לעילא, רגעים לא מעטים של ניסיונות למשוך את הקורא באף, חזרתיות יתר ובעיקר עודף דרמטיזציה שהופכת לעיתים למלודרמטיזציה.
כאמור, הדרמות והקונפליקטים בחייו של מגלן היו כל כך עזים, שלפעמים מוטב פשוט לתת אותם כמות שהם, מבלי להפיח בהם עוד עוצמות דרמטיות מפולפלות ככל שיהיו. אך זו השיטה הצווייגית, שכל מילה בה מחוברת בחבל טבור בלתי נראה אל המספר הכול יודע, העומד במרחק זמן מהאירועים; או שמא עומד כמו מגלה עולם ומחליט על פי אינטואיציה אם להמשיך לתוך האפלה, לחפש אחר אי או לסובב את ההגה.
בריונים מכובסים
צווייג מייצג את הזמן שבו חי וכתב, ואותה תמימות ילדית כובשת לעיתים את עמדתו עד עיוורון. הוא אמנם מודע לדברים הנוראיים שחוללו אותם מגלי עולם, בהם תחילתה של פרישת רשת סחר העבדים, הרג של המוני חפים מפשע ובכלל גישה אירופוצנטרית גורפת, כזו המתגייסת באופן כמעט בלתי מודע לנרטיב הגילוי, חשוב ככל שיהיה, אך אלה ניצבים אצלו בשוליים. מחקרים רבים שבאו לאחר מכן, ובכלל התפיסה ההיסטורית הרווחת היום, הביאו לעיסוק במחיר של אותם "גילויים".
כולנו מכירים כמובן את העוולות שקולומבוס, קורטז ופיזארו עוללו לילידי אמריקה, אבל למעשה כמעט כל "מגלה עולם", גאון שהקדים את זמנו ככל שיהיה, הוא למעשה בריון שההיסטוריה כיבסה. ככל שאנו מתרחקים בזמן, כך אנו מכבסים יותר. אנו בוחרים לראות את ההמצאות והגילויים, ולסלוח לפשעים כ"מחיר התקופה".
מגלן לא טבח ברבים מדי. היה בו משהו מעט אחר, אאוטסיידרי, שידע תמיד להתייחס לעיקר ולא לטפל. פה ושם ניתן לחוש זאת, אבל לא בצורה חד משמעית. צווייג, כמספר ששולט בכל רגע, איננו צולל עמוק מדי ולא מנסה להרכיב "פרופיל פסיכולוגי" ובעקבותיו לצקת אי אילו תובנות מפעימות, פשוט כי המאורעות עצמם בולעים זאת. הם חזקים ומסעירים מדי. ברגעים שהוא כן מנסה לעשות זאת, הוא למעשה קצת מפריע. ברור שמגלן היה עקשן הרואי. ראינו זאת בעשרות עמודי כתיבה, איננו זקוקים גם להגדרה מפורשת כזאת.
הרומן ההיסטורי הוא יצור כלאיים מרתק, וגם במקרה של "מגלן" הוא מחדד את ההבנה כי מבחינה נוירולוגית ההיסטוריה עובדת בדומה מאוד לזיכרון האנושי: ככל שאתה שולף זיכרון רחוק מהמוח ומאפסן אותו בחזרה, כך הוא מתרחק מייצוגו המקורי. באופן אירוני, דווקא הזיכרונות המאופסנים בתת־המודע, כאלו שאנו לא משתמשים בהם, שומרים באופן הרמטי כמעט על תצורתם המקורית.
הרומן הזה, כמו רבים מכתביו של צווייג, הוא מופת של מקצוענות, מיומנות, כישרון, בקיאות ואהבה כובשת להיסטוריה ולסיפור האנושי בכלל, אבל אין בו נשמה יתרה, משקל סגולי, או הזדהות מיוחדת של הכותב עם דמותו המרכזית. לא ממש חשים בו את הכאב ולא נכנסים לעובי הדמות. לכן, הוא בעצם קורבן לז'אנר עצמו – נופל במשחק הכיסאות הבלתי פתיר שבין היסטוריה לספרות.
מגלן
שטפן צווייג
מגרמנית: ליה נירגד
מודן, 2021, 225 עמ'
