"דחיית סיפוקים היא עינוי אמיתי, בטח כשאין דד־ליין ברור"

השמש מזהבת, הבוקר תכלכל, לתחנת הרכבת נכנסת ילדה ושמה טל. כעבור רגע קט היא שולחת מבט, ונגשת לאט בהיסוס למשרד: 'סליחה, מתי הרכבת צריכה – ', עונה הפקידה: הרכבת ככל הנראה מתעכבת, אולי היא תגיע עוד כמה דקות, כך או כך, כנראה תצטרכי לחכות'

קשה לחשוב על גזירה יומיומית שנואה יותר על ילדים – ובעצם גם על לא מעט מבוגרים – מההכרח לחכות לפעמים למשהו. דחיית סיפוקים היא עינוי אמיתי, בטח ובטח כשאין דד־ליין ברור ומוגדר מראש, שבפקיעתו אנו עתידים להיגאל ממנה. הספר "טל מחכה לרכבת" מזמין את קוראיו הקטנים להצטרף לרגעי ציפייה מתמשכים כאלה, דרוכים וחסרי ודאות. לכאורה, זוהי הזמנה אפרורית ובלתי מזמינה בעליל. אבל במהלך רגעי הציפייה הארוכים שנמתחים בין דף לדף, מתחולל קסם זעיר ממדים, בעדינות ובפשטות רבה, שהופך את ההכרח לחכות למתוק ושמח.

טל הקטנה נכנסת לתחנת רכבת גדולה, ולמעשה מכאן ואילך, כמעט עד סוף הספר, היא מחכה. לאט לאט, בתבנית של חזרתיות מצטברת, מצטרפות למשך ההמתנה הזה עוד ועוד בריות צבעוניות משונות, כמעט־קרנבליות, כמו רב חובל, שחקנית כדורסל, חצוצרן ומוכר כעכים. אך בניגוד למצופה מהן כולן יושבות ומחכות, בצייתנות ובדריכות רבה, על הספסל בתחנה.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סער ובנט? נתניהו הוא ה"נפוליאון" האמיתי
– פסק הלכה: "דין רודף" למורים שמסרבים חיסון
– יותר מתקיפה בדמשק: ישראל צריכה להציב לאיראן קו אדום

לאורך הקריאה כולה נושבת רוח של סיפור ילדים ישראלי קלאסי ישן ומוכר. משהו בנוסח "תירס חם" או "מיץ פטל", כשהעלילה הרזה היא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ויש בה רוח רכה של דלת פתוחה לרווחה, שמאפשרת לקוראים להיכנס בכל עת ולמצוא בתוכה בית מוכר.

התחושה הזו נוצרת, בין היתר, הודות לתבניתיות הנעימה ולחריזה המרפרפת בקלות לכל אורכו, שגם אם אינה מושלמת, היא לא צורמת לאוזן בשום שלב, וזה הישג לא קטן. אך לא פחות מכל אלה היא מושגת הודות לאיוריה של תמי בצלאלי, שמפליאים להאיר על היומיומי והפרוזאי, ולהטיל עליו איזו יפעה עדינה והוד של שירה אמיתית. באופן עקבי וגורף למדי, בצלאלי מקפידה לאייר רק סיפורים צלולים ונהדרים, וכך הפך שמה למעין חותם איכות לספרי ילדים מצוינים.

בסופו של הסיפור הרכבת מגיעה. כל מי שחיכה בתחנה ממהר לעלות ולמצוא את מקומו, ורק טל נשארת לחכות.

"מתרוקן הרציף מתמלאת הרכבת – רק טל לבדה נשארת לשבת. 'ילדה!' קוראים הנוסעים לעברה, 'למה את לא עולה? את זקוקה לעזרה?'

רק אז מתחוור שלמעשה טל לא חיכתה סתם לרכבת, אלא לסבתא אסתר שנסעה בה כדי לבקר אותה. וכמו שקורה ביצירה אמיתית, נולד כאן גם רגע רב משמעות לילדי התקופה הזאת, גם בלי כוונת מכוון אקטואלית מודעת מצד המחברת. כי בגילוי המפתיע הדק הזה טמון רגע מלא נחמה לכל הילדים המחכים בכיליון עיניים כבר שנה שלמה לסבים ולסבתות שלהם – ובכלל זה, לכל הדברים הקרובים והמוכרים בשגרה הישנה – שיבואו לבקר אותם שוב, ויגאלו אותם מההכרח הכפוי לחכות באי ודאות לשובה של רכבת השגרה הטובה והאהובה.

טל מחכה לרכבת
איריס אליה כהן
איורים: חמי בצלאלי
ידיעות ספרים 2020
לילדי הגן