כמו רבות לפניי, "החברה הגאונה" לא היה עבורי סתם עוד ספר שאהבתי ושכחתי קצת אחר כך. הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה היו רצף של ארבעה ספרים שהחזיקו אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה, כפי שלא אירע לי שנים. לטובת מי שאיכשהו פספס את הכריכות היפהפיות שעיטרו את רשימות רבי־ המכר בשנתיים האחרונות, נזכיר כי הסדרה נפתחת בזמן הווה בתעלומת היעלמותה המסתורית של לילה צ'רולו ובניסיונה של חברתה אלנה גרקו לכתוב על אודות חייהן כדי לנסות להבין אחת ולתמיד את סוד קסמה של לילה ואת פשר חברותן ויריבותן ארוכת השנים. מהר מאוד אנו חוזרים לשנות החמישים ולתקופת התבגרותן של הילדות־נערות באחת משכונות העוני הקשות של נאפולי.
אין לי הוכחות, אבל אני מוכנה להתערב שכל מי שקראה את הספר מיד הכריחה את חברתה הטובה לקרוא אותו גם כדי שתוכל לדון איתה אחר כך בשאלת השאלות: מי את יותר – לילה או לנה? ההזדהות העצומה עם שתי הגיבורות האיטלקיות (לחלופין כמובן, פעם עם לילה, פעם עם לנה), העומק של הדמויות, רוחב היריעה והזמנים הזכירו לי את העונג העצום והמפתיע שטמון בספרות הרומאנית, שמסוגלת לחבר בין אנשים שונים כל כך מקצוות מרוחקים של העולם. הבונוס הגדול היה שפרנטה בחרה לעסוק במורכבות העדינה של חברות בין נשים כתֵמה עיקרית – נושא מרתק, שבניגוד לאחווה הגברית תופס במה הרבה פחות מרכזית בספרות בפרט ובתרבות בכלל.
לאור כל זאת, וכמו כל עיבוד קולנועי או טלוויזיוני לספר אהוב, ניגשתי למסך בחשש כבד מלווה בסקרנות גדולה. איך יצליחו יוצרי הסדרה להעביר את כל המחשבות הכמוסות של אלנה אל המסך? ומה לגבי היריבות הדקה והמרומזת בין לילה לאלנה? איך הדמות של לילה, שהלכה ותפסה לאורך הספרים נפח של דמות כול־יכולה, גדולה מהחיים, תצליח לקרום עור וגידים לכדי נערה שחרחרה ויפה אך מציאותית לחלוטין?
הפתיחה היפהפייה הניחה את דעתי מעט. סרט רץ של תמונות מרהיבות "של פעם" של המשפחות המככבות בסדרה, כאשר ניכר שלכל דמות ניתנה תשומת לב רבה בעיצוב התמונה. ההעמדה המשפחתית, ההבעות על פני הילדים – שיחד עם תמימותן, כבר מרמזות משהו על העתיד לבוא. כל זאת משולב במוזיקה נהדרת של המלחין מקס ריכטר, שהיה אחראי על יצירות מופת אחרות כמו "ואלס עם באשיר", "כנס העתידנים" ו"הנותרים". הפתיחה הייתה גדושה בקסם המתוק של הספרים ועשתה לי חשק לחזור אליהם מהר כדי להיזכר שוב מי נגד מי.
ואז אלנה ולילה שבדמיון מוחלפות באלנה (אליזה דל ג'ניו ומרגריטה מאצ'וקו) ולילה (לודוביקה נסטי וגאיה ג'יראצ'ה) בשר ודם. הליהוק מושלם והשחקניות עושות עבודה מדהימה. אלנה היא גיבורה שקטה מאוד וביישנית, היא כמעט לא מדברת אבל עומק ההבעה שלה, המחוות הקטנות, ההליכה המגושמת של בת עשרה שעוד לא למדה לאחוז בגוף של עצמה, הכול מדויק להפליא. ולילה, ילדה קטנה מבריקה ומרדנית, שבבגרותה יופייה ועוצמתה מתפרצים בחוצפה מעל לכל הלכלוך והזוהמה של השכונה ותנועתה הופכת לשילוב של נחישות ורישול מקסימים.
בשלב הזה אפשר כבר להישען אחורה על הספה ופשוט ליהנות. הסדרה, תודה לאל, צולמה באיטליה ודוברת איטלקית – שפה מהנה, גם כשלא מבינים בה מילה. לא תיארתי לעצמי כמה נהדר הצ'רולו מתגלגל על הלשון, הצהרות האהבה נשמעות טוב יותר, וכמובן גם הקללות. ההפקה שאפתנית ומושקעת והדבר ניכר. 150 שחקנים, 5,000 ניצבים, סט עצום בגודלו ו־1,500 תלבושות הופכים את השכונה בנאפולי של שנות החמישים לענייה ומוזנחת להחריד, אבל גם צבעונית ותוססת.
ובכל זאת, בדרך למסך חלק מהמילים פורחות באוויר ולא מוצאות את מקומן. העושר והמוזיקה שהביא עמו העיבוד הטלוויזיוני לא תמיד מצליחים לשמש תחליף מספק לקטעים היותר עדינים שבספר. כך כשפורצת מלחמת הזיקוקים בערב ראש השנה החדשה, ולילה של הספר כמעט מתפרקת בגלל מה שהיא מכנה "התמוססות קווי המתאר", מרתפי הנפש שלה נחשפים לרגע משמעותי ולא פתור ואנו זוכים בתיאור עדין ומפליא של תחושה ייחודית ועם זאת מוכרת של התרסקות שלרגע נמצאת ממש מעבר לפינה. בסדרה, לעומת זאת, בעבודת עריכה לא מדהימה בלשון המעטה, האורות מעומעמים והגבולות פשוט מטושטשים, מילולית. למי שקרא את הספר, הרגע נחווה בעיקר כהחמצה.
אבל ההחמצות הקטנות האלו חשובות. הן לא באמת פוגמות בהנאה הרבה מהסדרה, רק מזכירות לנו שאולי כדאי לנו לקרוא את הספרים שוב, בהזדמנות.
החברה הגאונה, HOT וסלקום tv
