כ"ט בנובמבר 1947. עצרת האומות המאוחדות בפארק פלאשינג־מדוז שבניו־יורק התפזרה זה עתה, לאחר שרוב חבריה נתנו את קולם בעד תוכנית החלוקה בארץ ישראל. באיפוק ובתכליתיות אופייניים התיישב ראש הממשלה העתידי, דוד בן־גוריון, בחדרו שבאתר הנופש קליה הסמוך לים המלח וכתב את מה שיכונה לימים "רשימת המכולת של המדינה שבדרך". ברשימה קצרה זו – בין המילים "משטרה וצבא" ל"חוקה ומשפט" – הופיעה גם המילה "משדר", המציינת את הצורך בהקמת גוף תקשורת ציבורי. באותה שעה ממש, בליגניצה שבפולין, הגיח לאוויר העולם הילד ליאון סקורניק, לימים העיתונאי והשדרן אריה גולן, זוכה פרס סוקולוב על מפעל חיים בתחום התקשורת האלקטרונית לשנת 2008.
"אנשים שואלים אותי על בן־גוריון כי אני מבוגר, אבל האמת היא שראיתי אותו מעט מאוד ולא הכרנו אישית", אומר גולן כשאנחנו נפגשים באולפני כאן רשת ב' שבגבעת־שאול בירושלים, רגע לאחר שסיים לשדר את יומן הבוקר. "פגשתי בו פעם אחת בתיכון בויאר שבו למדתי, כשכבר לא היה ראש ממשלה אבל עדיין היה בן־גוריון, בכל זאת. הוא ישב איתנו, חבר'ה בשביעית, תלמידי י"א. הקשיב לנו, שוחח איתנו. כמה חברים שלי התחילו להתכתב איתו. לחברי אמנון בן־דרור יש מכתבים של עשרה עמודים בכתב ידו של בן־גוריון. זה היה האיש, וזה היה היחס שלו לאזרחים. הוא גם היה איש של חזון. בבית בן־גוריון התל־אביבי את יכולה למצוא דברים שכתב לפני עשרות שנים עם ניתוח מבריק על עתידה של ברית המועצות לדוגמה. בשעה שהייתה מעצמה בלתי מעורערת, הזקן כבר כתב שהמשטר הזה יום אחד יקרוס לתוך עצמו, ושהקומוניזם לא יכול להחזיק מעמד".
והוא גם היה ממלכתי מאוד, ומתוך כך הקים גם את השידור הציבורי.
"אכן, לשידור ציבורי יש תפקיד חשוב משום שאין אינטרסים כלכליים. הוא לא צריך להביא רווחים כספיים לבעלים שלו או לבעלי המניות, אלא כשמו כן הוא: שידור של הציבור. ואת הציבור צריך לשרת ביושר, בהגינות ובאיזון, תוך מתן ביטוי לכל הדעות הרווחות בו. שידור ציבורי גם לא צריך להיות מודרך משיקולי רייטינג שעלולים להביא לירידה ברמת השידורים, כדי למשוך כמה שיותר צופים ומאזינים. הוא יכול לשדר תוכניות בעלות ערך, למרות שרק מיעוט יצפה או יאזין להן. לדוגמה, שידור מסחרי בטלוויזיה מרבה בתוכניות קלות שעוסקות בנושאים כמו אוכל, ריקודים ושירה של 'כוכבים'. שידור ציבורי יכול להרשות לעצמו לעסוק בתוכניות עומק. לצד זאת, אני גם מבין את מי שאין לו תמיד כוח למשהו 'רציני' בסיומו של יום ומעדיף לצפות באיזה שעשועון. זה לגמרי אנושי".
שכח את השם
גולן נשוי לעליזה ואב לשלוש בנות. הוא בן לניצולי שואה; אימו גדלה במשפחה של חסידי גור בוורשה, ואביו איבד את רעייתו שנרצחה ואת בתו שנעלמה אחרי ששילם לקתולים כדי שיחביאו אותה אצלם. "שש שנים טבחו בנו באירופה, ואבא היה אומר תמיד 'איפה היה א־לוהים'. זו המורשת שלי – או שהוא איננו, או שהוא לא איתנו. הרב ישראל מאיר לאו אמר לי שקוראים לזה 'הסתר פנים'. איתו אני לא מתווכח, אני אוהב אותו".
כמו פליטים יהודים רבים אחרים, משפחת סקורניק הושבה בשלזיה תחתית. כשאריה היה בן עשר עלתה המשפחה ארצה. בסיום התיכון שירת כקריין בגלי צה"ל, וקולו ליווה לאורך כמה שנים את שידורי מצעד הפזמונים הלועזי בתחנה. ב־1969 עבר לקול ישראל, וחמש שנים מאוחר יותר הצטרף לחברת החדשות שלה. ברקורד שלו אפשר למצוא שלל תפקידים עיתונאיים, תפקיד ניהולי אחד ("שנתיים כמנהל הקריינים הספיקו לי לכל החיים. לא רוצה להיות מנהל, רוצה לשדר"), וגם שנתיים כשליח סוכנות בפריז. הוא היה כתב קול ישראל בכנסת, כתב מדיני וכתב בוושינגטון. עם שובו החל להגיש את יומן הבוקר של רשת ב', והוא עושה זאת מ־1995 ועד היום. הוא מתעורר באמצע הלילה, מתכונן היטב לשידור ופותח מיקרופון בשעה שש בבוקר.
קולו הרדיופוני, המלווה שנים רבות את הבקרים של ישראלים רבים, מזוהה במיוחד עם הפריצה לשידור בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ג, ב־6 באוקטובר 1973. "כאן שידורי ישראל מירושלים ברשת א' ו־ב'", נשמע קולו הצעיר של גולן בהקלטה מאז, מיד אחרי רצף הפיפסים המורים על מבזק חדשות. "שלום רב וגמר חתימה טובה. השעה שלוש. דובר צה"ל מוסר כי סמוך לשעה שתיים פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה בסיני וברמת הגולן. כוחותינו פועלים נגד התוקפים".
"באותן שנים לא הייתה הקלטה אוטומטית של כל השידורים. זו לא הייתה לחיצת כפתור פשוטה כמו היום, זה היה מסובך. פתאום הרגשתי שזה רגע היסטורי, אז אמרתי לטכנאי: תתחילו להקליט. לכן ההקלטה המוכרת היא מהשעה שלוש, למרות שלמעשה פרצנו בשתיים"
"מרוב התרגשות שכחתי לומר את שמי", הוא מספר על אותו שידור. "אז לא היו רשתות ולא כלום, לא ידענו כלום. אבל רגע לפני שהתפזרנו ביום שישי וסגרנו את השידורים לרגל יום כיפור, דן כנר – שהיה אז הבוס הישיר שלי ומנהל הביצוע – שאל אותי איפה אני בשבת. ב־6 באוקטובר 73' מלאו לנו שלוש שנות נישואים והחלטנו להישאר בבית, במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. כאמור, אני לא אדם מאמין, אבל עליזה אישה מאמינה והיא צמה. לכבודה גם אני צמתי לאורך השנים, עד שמסיבות בריאותיות נאסר עליה לצום".
רשות השידור שלפני ימי רוממה שכנה ברחוב הלני המלכה בירושלים, ולגולן בן ה־26 לא היה טלפון, ודאי לא ביפר, וגם לא רכב משלו. "בשבת בבוקר כנר מגיע אליי הביתה עם הרכב שלו, לוקח אותי לרדיו באמצע צום, ואומר 'הולך להיות משהו'. ישבתי ברדיו ופשוט חיכינו. באחת בצהריים משה חובב קרא לי לחדרו אחרי שצלצל למישהו, כנראה מהממשלה, והודיע לי שבשתיים פותחים שידור. זה לא עניין פשוט לפתוח שידור ביום כיפור. אפילו לי, שאני לא מאמין, לקרוע את דממת יום הכיפורים זה משהו שלא נשמע כמותו. חובב אמר לי 'בוא נכתוב את הידיעה', ולמעשה הכתיב לי אותה. זה לא נוהל רגיל. הרי יש חדר חדשות ויש עורכי חדשות, יש נהלים".
"ישנו על הרצפה באולפנים"
אחרי כל ההכנות הטכניות לקראת העלייה לשידור, גולן נפנה לצלצל להוריו ניצולי השואה. "רציתי להכין אותם. אמרתי להם 'זה ייגמר תוך יום־יומיים, אל תיבהלו'". בשעה שתיים הדממה אכן הופרה וגולן עלה לשידור. "מרוב התרגשות לא אמרתי את הפתיח הרגיל, 'הרי החדשות, כאן אריה גולן'. ואז התחילו גם לשדר את סיסמאות הגיוס".
אגב, גם על הסיסמאות הללו חתום גולן בקולו, בלא ידיעתו. "עוד כשהייתי חייל בגלי צה"ל, הגיעו לאולפנים שני חבר'ה עם תגים של השריון, וביקשו ממני להקליט כמה צירופי מילים", הוא מספר בחיוך. "אמרו לי שזה עבור שידורי קשר בקורס מפקדי טנקים. הקלטתי כל מיני 'סיר בשר' וכאלה, בלי לדעת מה זה. כשפרצה המלחמה, באמצע השידור נכנסת הקלטה – כמו היום בהתראת טילים באמצע שידור – ופתאום אני שומע את עצמי ומבין. שום אימוני קשר לטנקים – סיסמאות גיוס. טוב שלא ידעתי מה זה בזמן אמת".
איך אנשים ידעו לפתוח רדיו ולהתעדכן ביום של הדממת תקשורת?
"הייתה תכונה רבה, אנשים הרגישו. המעונות שגרנו בהם היו בשכונת קריית־יובל. פתאום יש מכוניות שמפירות את השקט של יום כיפור, אתה מרגיש משהו. ב'מעריב', ה־עיתון אז, הייתה יומיים קודם ידיעה שולית של יעקב ארז בבוקסה קטנטנה: 'צה"ל עוקב אחרי הנעשה בצד המצרי של התעלה'. בלי מילה על חזית נוספת. ביום חמישי, 4 באוקטובר, הייתה ישיבה מיוחדת של ועדת חוץ וביטחון. אז הייתה הרגשה של מתיחות, אבל לא ידענו הרבה".
גולן הבין שהפריצה לשידור עומדת להיות רגע היסטורי, והציע לחובב ("ה־קריין של המדינה. עד היום הוא קורא בשידור את 'שמע ישראל' לפני החדשות של שש בבוקר"), לקחת על עצמו את התפקיד. "אין דיקציה כמו שלו, קול עמוק שמתאים למלחמה. אבל חובב סירב. וכך נכנסתי לרשימה: רם עברון הכריז על פתיחת מבצע סיני, יורם ארבל על ששת הימים, ואני על יום כיפור. האמת היא שבששת הימים עוד הייתי בגלי צה"ל ופתחתי שם שידור, אבל אני לא חושב ששמעו את זה".
בלחץ האירועים, אף שאנשי החדשות עלו לשידור כבר בשעה שתיים, רק בשעה שלוש החלו להקליט את השידור ההיסטורי. "אז לא הייתה הקלטה אוטומטית של כל השידורים. זו לא הייתה לחיצת כפתור פשוטה כמו היום, זה היה מסובך. פתאום הרגשתי שזה רגע היסטורי, אז אמרתי לטכנאי: תתחילו להקליט. לכן ההקלטה המוכרת היא מהשעה שלוש, למרות שלמעשה פרצנו בשתיים".
במשך שבועיים אנשי התקשורת לא יצאו מהתחנה. "ישַנו על הרצפה באולפנים", מתאר גולן. "החבר'ה החדשותיים היו בבית סוקולוב בתל־אביב, ואנחנו בהלני המלכה. אחד הכתבים הכי חשובים ברדיו, רפי אונגר, נהרג כשליווה את האלוף אלברט מנדלר בחזית הדרומית, במסגרת עבודתו כעיתונאי. אבל היו לנו גם טכנאים וצלמי טלוויזיה שנפלו כלוחמים".
המסכות נפלו
אחרי שנות מגורים רבות בירושלים, החליטו בני הזוג גולן לעבור בספטמבר האחרון למרכז, קרוב לחברים ולתיאטרון. חמישים שנה אחרי אותו שידור היסטורי הם יצאו לחגוג במסעדה את יום הנישואים שלהם, 6 באוקטובר, ושבו לביתם בגבעתיים. בבוקר שמחת תורה הם התעוררו לקול האזעקות, וליום נישואים נוסף שהפך לסמל לאומי מלא בכאב ושכול.
"לבן-גוריון היה כלל: ישראל לא יוצאת למלחמה בלי תמיכה של מעצמה. כמה שאנחנו רוצים לעשות מה שנכון בעינינו, אנחנו צריכים בסוף את אמריקה לצידנו, מאחורינו, וגם קצת מעלינו כשיש טילים מאיראן"
והנה אתה מוצא את עצמך שוב בעיצומה של מלחמת פתע, שהתפתחה למלחמה רב־זירתית. מהו בעיניך התפקיד של התקשורת בעת כזו?
"קודם כול לדווח ולתת תמונה כמה שיותר ברורה על מה שמתרחש. התמונה במצב כזה לא ברורה בהתחלה, אבל היא מתבהרת די מהר. הצבא לא הודיע לנו כלום ב־7 באוקטובר – כפי שהתברר, חיל האוויר בכלל לא היה בתמונה ולא ידע מה המצב לאשורו – אבל קיבלנו שיחות מתושבים. ביום השנה שידרנו את השיחות שהיו לנו עם מאזינים שהתקשרו מכל מיני יישובים. תוך כדי שידור אנחנו מקבלים את התמונה הקשה, שיש מחבלים בכל מיני מקומות שהורגים ושורפים. ואתה מבין לבדך, בכוחותיך האסטרטגיים הדלים, שיש אירוע גדול מאוד והצבא לא מתפקד. אומרים לנו בטלפון: 'שעות אנחנו יושבים פה ואף אחד לא מגיע'. זה נורא.
"כשכרמלה מנשה הודיעה מה השם שנבחר למלחמה, בנגב המערבי נכבשו בסיסים של צבא ההגנה לישראל, אני לא יכול", הוא נשנק באמצע משפט ומניד את ראשו, "זה לא ייאמן. קיבוץ אחד הצבא שכח אותו לגמרי, ניר־עוז. חבר הקיבוץ, אלכס דנציג ז"ל, היה חבר שלי. חוקר שואה, נושא שאני עוסק בו רבות. באותו בוקר הוא נחטף ונרצח בשבי. מה שהם עברו באותו בוקר, הם עברו לבדם. לא הייתה מדינה ולא היה צבא. אנחנו מדברים הרבה על הקיבוצים בארי, כפר־עזה וניר־עוז, ולא מבינים שהמרצחים כבשו שטח ענק. אופקים הרי נמצאת 25 קילומטרים מעזה. המחבלים השתלטו על צמתים. המחדל הוא דבר שלא יתואר".
במצב שבו המלחמה מתנהלת בשידור חי, ברשתות ודרך הודעות מצוקה מתוך הטבח, מה התפקיד של העיתונות הממוסדת?
"זה נכון שהיום יש עוד מקורות מלבד התקשורת הרשמית. ברשתות הרי היה גם את הערוץ של חמאס, ממש משדרים את התופת. אבל אם יש עכשיו נניח פוש של 'ביבי התפטר', אתה צריך לבדוק מי הכתב, מי המקור שלו, האם הוא מוסמך או לא. אנחנו עיתונאים אחראים, אם משהו משודר אצלנו אז יש כתובת לדבר. ראינו את זה לאחרונה עם השמועה שרצה ברשת כאילו היה מבצע לשחרור חטופים, דבר שלא היה ולא נברא. מה זה עושה למשפחות? איך עושים דבר כזה? אלה דברים שצריך להיזהר מהם כמו מאש. לא כל אחד שחושב שהוא יודע משהו יכול לכתוב אותו. זה דבר שיכול לקרות ברשתות, אבל אצלנו יש אחריות. ברדיו – כמו בטלוויזיה, בעיתון ובאתרים – אני יודע מי העורך ומי הכתב. בדרך כלל הוא לא יעשה שטויות, כי זה המקצוע שלו, ואם הוא לא יקפיד על אמינות זה יפרק את השם שלו".
אנשי תקשורת היום לא מסתפקים בדיווחים אלא למעשה מפרשים את האירועים, ולא תמיד ברור מה האירוע ומה הפרשנות שלו. מה גם שהם עצמם מככבים ברשתות החברתיות, לאו דווקא בשפה מקצועית.
"זה נכון שגם עיתונאים לפעמים מדברים בצורה לא הגונה ברשתות ולפעמים מפליגים בזה. כשטומי לפיד היה מנכ"ל הרשות הוא אמר שאין דבר כזה אובייקטיבי. בכל זאת, לאורך השנים נעשו אצלנו מאמצים עליונים להיראות אובייקטיביים".
יש שיאמרו שלא הצלחתם. לצופה ולמאזין בבית היה די ברור מה היו התוצאות אם היו שמים קלפי ברשות השידור.
"אני לא בטוח. היום אכן הסיפור של אובייקטיביות בתקשורת חלף מהעולם. אם אני שם אצבע על מועד השינוי, אז אני חושב שזה השתנה כשהגיעו לתקשורת החברים של אורי אורבך, אחרי שאמר להם 'הטובים לתקשורת'. הם לא מסתתרים, ברור מאיפה הם באים ומה עמדתם הפוליטית. הם באים להביע את העמדות של הציבור שהם באים ממנו, וזה גרם גם לשאר להיחשף".
אתה טוען בעצם שדווקא הימין הפך את התקשורת ללא אובייקטיבית? הרי אורבך קרא להם לתקשורת מהסיבה ההפוכה, משום שכל האירועים הוצגו דרך משקפיים של צד אחד בלבד.
"היו אנשים ימניים ברשות השידור גם לפני כן – אגב, מוכשרים אחד־אחד, נגיד יעקב אחימאיר. כולם הרי יודעים מאיזה בית הוא בא, אבל בשידור לא היית יכולה לדעת מעולם מה הוא באמת חושב, כי כמו כולנו הוא חשב שבשידור אתה צריך להיראות מהאו"ם. זה נגמר כשבאו החבר'ה ההתנחלותיים. המסכות נפלו, גם לצד השני.
"אגב, יכול להיות שזה טוב, אני בכלל לא בטוח שזה רע. כשדרן, אני מעולם לא יוצא מתוך הנחה שמה שאני חושב זו חוכמה עליונה, ומי שלא מסכים איתי זה כי הוא אידיוט. בגלל זה אני לא בפוליטיקה. שם אתה חייב לחשוב שאתה גאון בכלכלה וביטחון ובכל תחום, וכל מי שחושב אחרת הוא אידיוט. אני אומר 'תקשיבו לצד השני, אולי יש לו מה לומר שאתה לא מבין'. הרבה יותר מעניין לראיין מישהו שאתה לא מסכים איתו, מאשר מישהו שאתה יודע בדיוק מה יענה. מול יריב אידיאולוגי נוצר עימות אמיתי, ואתה בוחן את העמדות שלך ויכול ללמוד מזה. דברים הרי משתנים עם השנים. לדוגמה, לדבר על שתי מדינות אחרי 7 באוקטובר – לא בטוח כמה אנשים עוד מאמינים בזה היום. הרי הפלסטינים קיבלו את עזה בחינם – כבר אז חשבתי שזו טעות איומה, לתת אותה בלי הסכם ובלי כלום – והנה, קרה מה שקרה".
כמי שמרבה לעסוק בתולדות השואה, גולן מציב את השסע הלאומי הנוכחי בהקשר היסטורי: "יהודים תמיד מתווכחים, זה לא משהו שנולד היום. הרי גם בגטו ורשה, לפני המרד המפורסם, היו ויכוחים במחתרת של השומר הצעיר בהובלת מרדכי אנילביץ' אם להילחם ביחד עם פבל פרנקל וחבריו הבית"רים או לא. בסוף הם לא נלחמו יחד. אם זה קרה בגטו ורשה 43', אז נתפלא על מה שקורה היום?"
גאוות העיירה
לא רק התקשורת השתנתה מהותית בין שתי מתקפות הפתע שיובל שנים מפריד ביניהן, גם מהלך המלחמה נראה אחרת לגמרי. "אי אפשר להשוות מלחמה שנמשכה 19 יום למלחמה שכבר מתקרבת לשנה וחודשיים ועוד לא רואים את הסוף", אומר גולן, "ביום כיפור איבדנו כמעט 2,700 חיילים ואלפים הפכו לנכים ופצועים – אבל אזרחים לא נחטפו מהמיטות שלהם, וגם אם נכבשו מעוזים לא נכבשו יישובים. מי שפגע בנו ב־73' היו שני צבאות עם מטוסים וטנקים; פה, ארגון טרור עם אופנועים וטנדרים רצחו המונים ביום אחד. לרבים מהם אפילו לא היה איך לחזור לעזה, והם גנבו מכוניות של תושבים ונרצחים. מה ששני צבאות לא הצליחו לעשות לעורף הצליח לעשות ארגון טרור, ולא הארגון החזק באזור. פלישה מטורפת, בלי מטוס וטנק אחד – עם טרקטור.
"כשדרן אני מעולם לא יוצא מתוך הנחה שמה שאני חושב זו חוכמה עליונה, ומי שלא מסכים איתי זה כי הוא אידיוט. בגלל זה אני לא בפוליטיקה. שם אתה חייב לחשוב שאתה גאון בכלכלה וביטחון ובכל תחום, ומי שחושב אחרת הוא אידיוט"
"מדובר במחדל של ממשלה ומחדל ענק של הצבא. כבר באוקטובר 23' ראיינתי טייס מסוקים שסיפר לי שהוא טס ברגע ששמע שקורה משהו. בלי הוראות לאן לטוס ומה לעשות עם המסוק, כלום. זה צבא ההגנה לישראל? אם היו שם חמישה מסוקי קרב על הגבול, יורים ותוקפים את הטנדרים הארורים האלה, היו הורגים המון והשאר היו בורחים. אבל היו לנו רק שני מסוקים שהגיעו דרומה מרמת־דוד, שזה המון זמן. וברגע שהמחבלים כבר בתוך היישובים אתה מוגבל בלחימה, כי אתה לא יודע מי מחבל ומי לוחם או אזרח שלנו".
בתוך זה נחשפנו בערוצי התקשורת השונים להמון ייאוש בחודשים הכי קשים של המלחמה. האם לתקשורת אין גם אחריות בעיתות כאלה להרים את רוח העם?
"אני לא צוות הווי ובידור. המצב קשה? צריך לשקף אותו. אם לא ישמעו אצלי, ישמעו אצלך או אצל עיתונאי אחר. אני לא אחראי על המורל. אני אחראי על שידור אמין שמוסר אינפורמציה אמיתית ומוסמכת. אם נהרגים כל כך הרבה חיילים, אנשים לא ידעו מזה? חובתנו לספר".
ובכל זאת, נראה שהאולפנים חושפים את הציבור הרבה יותר לסגנון מחאה מסוים אחד על פני אחרים, גם כשבשתי הקבוצות מדובר במשפחות חטופים לדוגמה.
"כמובן שכל דבר צריך לתת במידה. אני לא אביא כל יום נציג מאותה מפלגה או ארגון, גם לא בתוכניות אחרות. הפרינציפ בחוק רשות השידור הוא לתת ביטוי לכל הדעות בציבור, ולא באופן מוגזם. אני לא אעלים דעה, אדבר עם כל אחד מצד זה ומצד אחר, אבל לא ניתן קמפיינים יומיים. אם זה היה אתמול, מבחינתי זה כבר ישן. זו הגישה העיתונאית. אבל אם נניח יש גוף שכבר העליתי לשידור, והוא עושה דבר חדש בתוך הפעילות שלו, נדווח על האירוע החדש גם אם הוא חלק ממאבק ישן. הפגנות בשער בגין צריכות התייחסות אבל הן שגרתיות. אם הם עולים לכנסת זה כבר מהלך אחר, ונדבר איתם שוב. אבל מחר אני לא אשדר שוב ביקור שלהם בכנסת, כי זה כבר היה.
לפני כמה שנים טס גולן לאירוע בפולין והוזמן עם השגריר הישראלי לפלונסק – עיר הולדתו של בן ֿגוריון. "הייתי על תקן הכתב וראש המחוז שם אמר לי: אנחנו עיר קטנה ולא חשובה, גאוותנו רק על דבר אחד – דוד בן ֿגוריון שלכם נולד כאן"
"עם זאת, מנהיגים צריכים להתמודד עם ביקורת וגם ללמוד מההיסטוריה. אם לחזור לבן־גוריון, הרי שהיה לו כלל: ישראל לא יוצאת למלחמה בלי תמיכה של מעצמה. כמה שאנחנו רוצים לעשות מה שנכון בעינינו, אנחנו צריכים בסוף את אמריקה לצידנו, מאחורינו, וגם קצת מעלינו כשיש טילים מאיראן. הכלל הזה עובד עד היום ותמיד יעבוד, ואנחנו נשמיע אותו וניתן לו במה".
לפני כמה שנים טס גולן לאירוע בפולין, והוזמן עם השגריר הישראלי לפלונסק – עיר הולדתו של בן־גוריון. "הייתי על תקן הכתב, וראש המחוז שם אמר לי: אנחנו עיר קטנה ולא חשובה, וגאוותנו רק על דבר אחד – דוד בן־גוריון שלכם נולד כאן. יש שם כיכר על שמו, וגם שלט שמורה כמה קילומטרים מפרידים בינה ובין הצריף בשדה־בוקר. היה אז גם מוזיאון קטן לכבודו בהקמה, בחדר אחורי של איזו מסעדה. הציגו בו את תעודת הלידה של דוד גרין ברוסית, מהתקופה שבה רוסיה שלטה בפולין. לא מזמן שמעתי שחנכו את המוזיאון החדש, שעבר למקום מכובד יותר. הבית שבן־גוריון גדל בו לא קיים מזמן, זה יותר אזור מגודר שמצביעים עליו לתיירים ואומרים ששם נולד ראש ממשלת ישראל הראשון. את מבינה מה הרושם שהאיש השאיר? הוא היה איש ענק, אבל גם דיקטטור".
אולי צריך להיות קצת דיקטטור כדי להקים מדינה.
"אולי, אבל לא אהבתי החלטות שקיבל לבד. אני דמוקרט, לא אוהב דיקטטורים, לא אז ולא היום. המצב פה היה שאם בן־גוריון רוצה, הדבר קורה – ואם הוא לא רוצה, אז לא יקרה. את יודעת למה לא הייתה טלוויזיה בישראל בשנים ההן? אומרים שבן־גוריון נסע לבקר את הנכדים באנגליה, והם היו תקועים מול הטלוויזיה ולא שמו לב שסבא בא, אז הוא החליט שזה לא חינוכי. תביני, רדיו קול ישראל התחיל כמחלקה במשרד ראש הממשלה. את מבינה איפה היינו ולאן הגענו?"
