"יאיר שטרן, מטרת חייך וקרבנם – התגשמה"

לאברהם ׳יאיר׳ שטרן,

לא יכולת להכיר אותי. באותם רגעים ממש שבהם נשמת את נשימותיך האחרונות, לאחר שהבלש מורטון ירה בך מאחור – נשמתי אני את נשימותיי הראשונות. אני יודע שאילו נולדתי למחנה ׳הפורשים׳ היה שמי נקרא יאיר, אך נולדתי בקיבוץ שהיה שייך למחנה בן־גוריון ושמי אהוד. ואף על פי כן, מאז ילדותי אני נזכר בך בכל שנה ביום הזה, יום הולדתי שהוא יום מותך. דמותך המופלאה ומורשתך המורכבת ריתקו אותי לכל אורך חיי.

אני כותב אליך בפרוס יום הולדתה השבעים של ׳מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל׳ כלשונה של ׳מגילת העצמאות׳ שנכתבה שש שנים לאחר שנרצחת.

לח״י לא נשברה בעקבות רציחתך. קור רוחו של יהושע ׳שפסל׳ כהן ומנהיגותו של יצחק ׳מיכאל׳ שמיר חילצו את לח״י מהמצר, ואנשיה שבו לפעול כנגד השלטון הבריטי ואף לאחר עזיבתו. הלורד מוין נורה ומת. ההתנקשות בנציב העליון מק מייקל וחיסולו של הרוזן פולקה ברנדוט היו המשך הדרך שהתווית, גם אם עוררו מחלוקת ביישוב ובישראל הצעירה.

אך חלום הדורות קם והיה. מטרת חייך וקרבנם – התגשמה. ממרחק השנים ברור שהיה זה פרי מאמץ משותף. במרכזו ה׳הגנה׳ ובן־גוריון, שלתקופות קצרצרות היית איתם, ולצדם ה׳ארגון׳, שהיית ממקימיו, ובדרכו השונה, לח״י. לכולם היה חלק חיוני בתקומת ריבונות ישראל בארצו.

יהושע כהן נהיה לימים חברו הקרוב של בן־גוריון. יצחק שמיר היה לבכיר ב׳מוסד׳. לצד רבים מאנשי לח״י שהשתלבו כ׳חיילים אלמונים׳ שם ובשירות הביטחון הכללי.

בגיל שבו הקמת את לח״י, פיקדתי על סיירת מטכ״ל, ועם לוחמיי נמנה חמי, בכורו של יהושע כהן. כעשר שנים מאוחר יותר נמניתי עם מייסדי יישוב שנקרא ׳כוכב יאיר׳ על שמך, שהקמנו יחד, יוצאי סיירת מטכ״ל עם ותיקי ה׳מוסד׳ והשב״כ וצעירי חרות. מי שבנה אותו בפועל היה אחיך, דויד. עוד עשר שנים מאוחר יותר, מישה ארנס ופקודך יצחק שמיר, כשהוא כבר ראש ממשלת ישראל, מינו אותי לרמטכ״ל צה״ל, הצבא היהודי, שאתה יאיר ראית בו את מי שיבטיח את קיומנו ועתידנו מול כל יריב או אויב.

לימים הייתי גם אני לראש הממשלה ושר הביטחון. ומשנים ארוכות ליד הגה הביטחון, למדתי להעריך עוד יותר את אישיותו דמוית סלע הגרניט של שמיר, שני רק לבן־גוריון באותה אוטונומיות פנימית זוהרת, שאיננה מחפשת אהבת איש, אינה שועה לגחמות הפוליטיקאים יותר מן המעט ההכרחי ואינה רואה לפניה דבר מלבד האחריות לעתיד ישראל וביטחונה.

באחת משיחותינו האינטימיות שאלתי את שמיר עליך: "איזה מין מפקד היה יאיר?", ותשובתו נחרתה עמוק בזיכרוני. "למילה 'מפקד' היה אז מובן אחר ממה שיש לה היום" ענה לי שמיר, "לתכנון וביצוע המבצעים עצמם, לא היינו זקוקים ליאיר. ידענו היטב איך לעשותם. אבל היינו צעירים מאוד וקראנו תיגר על מעצמה עולמית ועל רוב הנהגת היישוב. חרף העובדה שיאיר היה מבוגר מרובנו בפחות מעשר שנים, הרי לבני עשרים ומשהו – זה המון. הוא היה האיש שידע לעמוד מעלינו כמנהיג שנתן מובן, עומק אינטלקטואלי, תוקף מוסרי ודוגמה אישית של דבקות במטרה – לאידאולוגיה שהייתה עבורנו לעיתים אינטואיטיבית, אך חמקמקה משהו. לצעירים הנכונים לסכן יום־יום את נפשם ואף עושים זאת בפועל – מנהיגות כזאת היא צורך עמוק ונעדר תחליף". אכן כן.

לא נשכחת, יאיר. שירך ׳חיילים אלמונים׳ מושר שנה אחרי שנה בנחלת יצחק, מקום קבורתך – ביום הולדתי. מילות השיר הילכו עליי קסם עוד כאיש צעיר – בבהירות האכזרית ובטוטליות של הדרישה שהן מציבות, לצד הרמז על התהילה שתהיה מנת חלקם של מי שיעמדו במבחן. וכשאצבעות ימיני נמתחות על הקלידים בראשית ה׳אפאסיונטה׳ של בטהובן, אני שומע את המקצב וההרמוניות שאולי שימשו גם לך השראה ללחן הכובש שליחו לא נס.

דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים
–"ישראל חזקה, וכמעט כל מה שחזית – קם והיה"
–"דודי היקר, יש לנו מדינה יהודית־ציונית נפלאה ומדהימה"
–"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"

אך מה קורה לישראל במלאת לה שבעים, כפליים משנות חייך? ובכן, ׳גדולות קרו מאז הרבה עפר טולטל׳ כמאמר השיר: ישראל היא הפרויקט הלאומי המוצלח ביותר של המאה העשרים. חרף קשיים אדירים ובהם שבע מלחמות, שתי אינתיפאדות ואין סוף מבצעים ביניהם – ישראל מתעצמת ופורחת. המזרח התיכון נותר אזור סוער ובלתי יציב. איננו מזלזלים באף איום. אולם ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור ויכולה לדון מעמדת כוח וביטחון עצמי בתשובה הנכונה לכל אתגר לביטחונה, זהותה ועתידה.

מאז תש״ח, גדלה האוכלוסייה פי 12 והתל״ג פי שישים. ישראל חברה במועדון המדינות המפותחות בעולם, בבורסת נאסד"ק בניו־יורק נסחרות יותר חברות ישראליות מאשר כל מדינה אחרת מחוץ לצפון אמריקה. ישראל ידועה כמדינת ׳סטארט אפ׳ מובילה. חתני פרס נובל במדעים, לצד הישגי ישראל בחקלאות, בהתפלת מים, במדעי החיים ובסייבר – הופכים אותה למוקד משיכה למשקיעים ויזמים מכל העולם, התוהים על סוד הפלא. חיי התרבות סוערים ועשירים והיצירתיות הישראלית עולה על גדותיה. יתרה מזו, יש לנו עם מצוין. לעיתים רעשן וקצר רוח. אולם גאה בישראל שלנו, בסמליה – בדגל ובהמנון, בצה"ל ובהישגי המדינה. וחשוב מכול, נכון להתלכד ולהקריב בעת מבחן.

אך יש גם צללים. ׳אין דור ששעריו שלמים עלי ציריים׳ כמאמר אותו השיר. שסעים וקרעים חוצים את הזהות הישראלית לאורך ולרוחב. ימין ושמאל, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, ותיקים וחדשים, עניים ועשירים, מרכז ופריפריה. פערים עצומים ברמת החיים. כואב עוד יותר – פערים בין ההזדמנויות שבפני ילדי ישראל. יש עוד הרבה ׳תיקון עולם׳ לעשות בתוך ביתנו שלנו.

לפני חמישים שנה, במלחמת ׳ששת הימים׳ חזרנו אל כל שטחי המולדת וסערת רגשות שטפה את כולנו. אולם רוב ממשלות ישראל מאז נמנעו מלתת תשובה בהירה לשאלה: לאן אנו רוצים להגיע? מה היא ישראל שתאפשר לנו בה בעת ביטחון קיומי, את שלמות העם ואת היותנו ׳אור לגויים׳, או לפחות לעצמנו.

לאחרונה נחשפת בפנינו גם עומק השחיתות שפשתה בצמרת, הסתה, פלגנות וניסיון בוטה לקעקע את האמון במוסדות המופקדים על ה׳יחד׳ שלנו, שחיקת הממלכתיות ונורמת הדוגמה האישית של מנהיגות, שכה היטבת להציב. הבושה והכאב קשים. אך כולי תקווה שאנו רואים את ראשית הסוף. יש טלטלה בכל תיקון, בעיקר כשהוא בצמרת. ולאחריו, אני מאמין – קתרזיס, פתיחת דף חדש של פיוס פנימי ושיח ברוח ׳בית הלל׳ כדי שישראל שחלמנו ולחמנו עליה, אתה ודורך ואנחנו ודורנו – תשוב אל דרך המלך.

יאיר, בחייך הקצרים ובשירתך היית תמיד איש קיצון, המאמין בכוח המעשה גם של קבוצות יחידים. 'יש להעז ולהעפיל', אמרת, ׳לא לסמוך על שליטים בארמונותיהם שיעשו בשבילנו. ארמונות נהרסו ושליטים מוגרו בידי האדם הקטן, שהכיר פתאום כי כוח לו ולפעולה נוצרו ידיו׳. מי שקורא את ׳הרי את מקודשת לי מולדת׳ מבין עד כמה אישית, אינטימית, ממשית וארוטית היא ההתמסרות הקיצונית שלך לרעיון המולדת. אולי מהדהדת כאן גם בחירתך כנושא לדוקטורט את ׳הארוס בספרות יוון העתיקה׳. אבל רק מי שמעיין בפרטי 'עיקרי התחייה' (׳חי העיקרים׳) מבין עד כמה היית קיצוני וחסר פשרות, כמעט הייתי אומר חסר מעצורים.

בהעדפת המעשה על הקרקע, גם על־ידי יחידים וגם אינקרמנטלית – על פני ׳דיפלומטיית ארמונות׳ – היית קרוב יותר, גם מבלי להודות בכך, לגישתו של בן־גוריון מלגישת ז׳בוטינסקי. אך ב׳חי העיקרים׳ הפלגת אל מחוזות קיצוניים לאין ערוך מז׳בוטינסקי ומי מיורשיו.

איני יודע אם הבחנת עוד בחייך עד כמה שגויה, אפילו מסוכנת הייתה הקריאה לגרמניה, דרך טורקיה, להגיע להבנות עם הציונות בארץ ישראל. למזלך – הפנייה מעולם לא נענתה. בחיים המעשיים – קיצוניות הנדחפת ׳אד אבסורדום׳ ממיטה כישלונות כואבים. ייתכן שניסיון חייך עד שנרצחת היה קצר מכדי להיחשף לאמת החיים הזאת. הדברים רלוונטיים במידה מסוימת לימינו אלה. מי שהיו יכולים לראות עצמם היום כאוחזי מורשתך הטבעיים הם אנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון. לעניות דעתי הם פטריוטים אמיתיים, אך שוגים רובם בשגיאות קשות בקריאת המציאות ומשמעויותיה. אבל גם ביניהם אני מבחין באלו המאמינים בעשייה אינקרמנטלית, החולמים את חלום השליטה לתמיד בכל חבלי המולדת, אך מבינים כי ביטחון ישראל הוא השיקול המוביל וכי ׳שלמות העם׳ קודמת ל׳שלמות הארץ׳, ואף מזהים כי לא נוכל לקיים יחד את ישראל, כחברה ראויה למורשת ישראל, אם לא נסכים על מרות המדינה על אזרחיה ועל ׳מגילת העצמאות׳ כחוקה ׳דה פקטו׳ של ישראל.

וישנם לעומתם אלו, בעיקרם תלמידי תלמידיו של הרב קוק הבן, השומעים באוזניהם הד פעמי גאולה ומבקשים 'לדחוק את הקץ׳ בפעולה. גם תוך כפירה מפורשת במרות המדינה על אזרחיה ופגיעה בכל ערכינו האחרים, בחינת ׳המטרה מקדשת את האמצעים׳. והפעם לא נוכח שלטון (בריטי) זר, אלא מול ממשלה נבחרת בישראל. אלה עלולים למצוא ב׳חי העיקרים׳ מקור השראה מטיל קסם. אלו להוותנו עיקרים שהיו קיצוניים ביותר ועמוסי סתירות פנימיות עוד בעת הגייתם אך מנותקים לחלוטין מהמציאות, בהווית הממלכתיות הנדרשת מישראל היום.

אני מסיים את מכתבי אליך, יאיר, בנימה אופטימית. כפי שהיטבת לזהות ב׳חי העיקרים׳ – עם ישראל הוא לא רק ׳עם סגולה׳, זהו עם גדול ׳ברצון החיים׳. ככאלה – לא ניתן לרמוס לנו את התקווה.

בחייך הקצרים והסוערים היית שותף מיוחד למעשה התקומה, ספרא וסייפא, משורר, מנהיג והוגה לאומי. לא חף משגיאות, אך לעולם לא בעבורך, אלא בשם ולמען עתידו של עם ישראל ותקומת הריבונות היהודית – שלא זכית לראות בחייך. אנחנו זכינו. ומודעים לאחריות האדירה המוטלת עלינו לשמור ולהגן עליה מפני צרינו מבחוץ ומפני יצרינו מבפנים. אנו מביטים אחורה – בסיפוק וגאווה, וקדימה – בביטחון ותקווה. מי כמוך, הקלסיקון, יודע עוד מהומרוס – שהמסע איננו נגמר. ושהוא, המסע – העיקר. לגבינו, היה זה הרצל שטבע את האמירה ש׳הציונות היא אידיאל אין סופי. כי כלולה בה לא רק השאיפה לחזור אל כברת הארץ המובטחת לנו כחוק במשפט העמים, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית־רוחנית׳. והנה לפנינו אתגר נוסף. הנזכה להתמודד גם איתו? מי ייתן.

שלך

אהוד ברק