הסקרים הציעו לה שמונה מנדטים, אחרי שהדיחה את יו"ר המפלגה וגרפה ניצחון מוחץ עם 71 אחוזים מהקולות. אבל די מהר שבה תמר זנדברג אל נקודת המוצא של מרצ: חמישה מ־120, בדיוק כמו שקיבלה בהובלת זהבה גלאון.
חמש שנים לאחר שנבחרה לראשונה לכנסת, הגיעה זנדברג (42) לראשות מפלגת השמאל הקיצוני, נישאת על גלי התקווה כי תהפוך לנפתלי בנט של המחנה הפוליטי שלה. כדי להעפיל לשם היא נעזרה בשירותיו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, שייעץ לבנט ולתנועת "אם תרצו" וסומן כאויב השמאל. כשהתגלה הדבר, היו"רית הטרייה חטפה ביקורת נוקבת, ומיהרה להתנצל בתקווה שבוחריה ישימו את הסיפור מאחוריהם. זו לא הייתה הנקודה הראשונה שנזקפה לרעתה במבט משמאל: גם חודשיים קודם לכן, כשהודיעה שלא תהסס לשבת עם ליברמן בממשלה הבאה, רבים מתומכי מרצ הגיבו בכעס.
אבל הפרגמטיות שגילתה זנדברג בתחילת הדרך התחלפה מהר מאוד ברטוריקה השחוקה של מפלגת השמאל הלא־פופולרית. היא הגדילה לעשות כשכינתה את הח"כים של הליכוד, באחד מדיוני ועדות הכנסת, "חברים של נאצים". היו"רית החדשה של מרצ היישר נפלה למשבצת שהותירה קודמתה בתפקיד, כסמן הקיצוני של האופוזיציה (להוציא את חברי הרשימה המשותפת). לכתחילה, בסיס הבית של פעילותה הפרלמנטרית היה נושאי הפנים: נישואין אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, איכות הסביבה, לגליזציה של קנאביס. אך כיו"ר מרצ, זנדברג לא הייתה יכולה להתעלם מהמחלוקת העיקרית המגדירה את הימין והשמאל, ובחרה להתייצב בקצה השמאלי ביותר. היא קראה לחקור את פעילות צה"ל בגבול עזה, וספגה ביקורת קשה מימין כשהצביעה נגד החוק לקיזוז משכורותיהם של מחבלים. כששאלתי אותה במזנון הכנסת, באותו לילה בחודש מאי, על נושא הכספים שמשלמת הרש"פ לפעילי טרור המוחזקים בכלא, הופתעתי מיכולתה של חברת כנסת בישראל לעמוד לצד תומכי הטרור ולהצטרף בנושא הזה לחברי הכנסת הערבים.
כאשת אופוזיציה, זנדברג יודעת לשחק בכל הכלים שברשותה, ובאופן נמרץ למדי. השנה היא יזמה סדרת דיונים בנושא שואת הארמנים כדי להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, אספה ארבעים חתימות שיחייבו דיון על בניית "גשר יהודית", ועתרה לבג"ץ נגד חוק הלאום. מיד לאחר היבחרה היא חידשה את פתיחת ישיבות הסיעה של מרצ לתקשורת – נוהג שפסק לחלוטין בימיה של גלאון. הרוח הצעירה במפרשי מרצ בהחלט משיטה קדימה את המפלגה, אך כל עוד היא לא מצליחה להתעצם, השובל שמאחוריה הוא רק אדוות במים.
