צופן ים המוות
סגולותיו המרפאות של ים המלח ידועות היום לכל, אבל פעם זה היה חזון של איש אחד שכולם חשבו שהשתגע: ארנסט בראון ז"ל. עכשיו, כשהוא זוכה לפרס על פועלו, חושפת אלמנתו את סיפורו עוצר הנשימה, שהתחיל בכתב חידה עתיק שמצא כשנמלט מהנאצים
בראון, שכאמור מצא מחסה מפני אימת הנאצים בוותיקן, הסתובב טרוד בין ספרי הקודש שגדשו את הספרייה. הוא נתקל שם במעין כתב סתרים סתום והתעקש לחפור בו פעם אחר פעם כדי להבין את פירושו. הייתה לו תחושה שלפירוש הזה תהיה משמעות גדולה. ואז זה הבריק: בראון שלף מראה קטנה והניח אותה מול האותיות הבלתי חדירות. כתב הסתרים הסתבר ככתב מראה בארמית וטמן בחובו את הקביעה החד-משמעית: "ים המלח ירפא מספחת".
הסוד הרפואי הגדול, שעתה כבר ידוע לכל, הוביל אז לפריצת דרך אמיתית, ובראון אכן רקח ממנו סיפור הצלחה של ממש. הוא היה לאדם הראשון שהבין את הפוטנציאל הבריאותי והקוסמטי של מה שכונה עד אז ים המוות, והפך אותו להצלחה. היום, 66 שנה אחרי, תזכה אלמנתו סופיה, בשמה ובשמו, בפרס על מפעל חיים בכנס התמרוקים השלישי שייפתח הבוקר, הודות למוצרי SEA DERIVATIVES - DSD DEAD שעליהם חתום בראון. זו הזדמנות מצוינת עבורה לחשוף את הסיפור שלו שנשמע לפרקים כמעט כמו אגדה, אבל הוא מציאותי בהחלט.
הפרס הזה, שבו תאחז היום, ממלא את סופיה התרגשות גדולה. היא מרגישה שהכבוד שבעלה המנוח לא תמיד זכה לקבל בחייו מגיע אליו סוף סוף במותו. כשהתבשרה על כך, אפילו עלתה אל קברו וחלקה איתו את הבשורה המרגשת. "אנשים אומרים: 'זה היה בגלות, בשואה, עכשיו עוברים הלאה'", היא מסבירה, "אבל לדעתי עם שאין לו עבר, אין לו עתיד. ההישרדות של ארנסט בראון לא הייתה פיזית, היא הייתה בשביל להמשיך חיים".
ואכן , מאחורי הגילוי המופלא של ארנסט בראון ניצב סיפור של הישרדות יוצאת דופן שתחילתו בערש התרבות היהודית המערבית - וינה. שם הוא נולד בשנת 1914 ליוסף וגיזלה, אצילים אורתודוקסים. בני הבית, שלוש בנות ובן, נהגו להתכנס דרך קבע בשיעור היומי בגמרא שהעביר אבי המשפחה, רב וסוחר באבנים טובות. ברוח זו למד בנו בישיבה היוקרתית נייטרה והוסמך לרב - אף שתמיד חלם להיות רופא. את לימודי הרפואה מעולם לא זכה לעבור, אבל משיכתו הגדולה לתחום גרמה לו להתעמק לאורך השנים בקריאת מאמרים ומחקרים בתחום והיא שהניבה לו את הידע שבסופו של דבר יהפוך למקצוע חייו.
לילה אחד בשנת 1939, אחרי שעת ההאפלה, הוא יצא לקנות סיגריות. חייל גסטאפו הבחין בו והוביל אותו למעצר. לאחר שהצליח להיחלץ משם בדרך נס, השיג בראון דרכון מזויף עבורו ועבור בני המשפחה. הוא חשב שבכך יצליח להציל את חייהם, אבל אביו, כשנודע לו על כך, פשוט קרע את הדרכון לגזרים. "לארץ ישראל תגיע בצורה ליגאלית. לא עם מסמכים מזויפים", אמר לבנו בזעם.
בדיעבד מתברר שדווקא החלטה זו הצילה את חייו של ארנסט: אותו דרכון אמור היה לשמש כרטיס מעבר לאוניית מעפילים בלתי חוקית שהוטבעה ואף אחד מנוסעיה לא שרד. עם זאת, אביו ואחת מאחיותיו נספו בסופו של דבר בשואה. "המוות ארב לו 13 פעמים", מספרת אלמנתו. "היה לו תפקיד בעולם, ולכן הוא הצליח להיחלץ מהסכנות. הייתה לו תושייה, הייתה לו ברכה".
התחנה הבאה במרדף אחר החיים הייתה איטליה לשם נמלט והגיע לעיירה הציורית אזאלו, הסמוכה לוונציה. בראון התיידד שם עם ארבע נזירות-מורות. מריה קונייאלה, היפה והמיוחסת מכולן, הייתה אחותו של הבישופ בוותיקן. בין השניים נרקמה ידידות אמיצה במיוחד, על אף שהסתיימה בטרגדיה נוראית: מריה נכנסה לניתוח תוספתן שגרתי ומתה כתוצאה מזיהום. הסיבה למותה לא הניחה לבראון ולימים, בעזרת הסוד שפענח, ישוב לעשות תיקון.
את הימים הארוכים שהעביר שם ניצל בראון לשני תחביביו: רפואה וספרי קודש. כשהוא נושא בלבו את זכרה של מריה, שקד על פיתוח המצאתו הראשונה: משחה המפחיתה את מקרי הזיהומים כתוצאה מניתוחים מ-20 אחוז ל-0.2 אחוז. המשחה הזו נוסתה בהצלחה בבית חולים צבאי ברומא עוד בשנת 1944 ומוגדרת כפריט חובה בבתי חולים רבים ברחבי העולם עד היום. במקביל, בילה בראון שעות ארוכות בין המדפים הרבים של ספריות הוותיקן והתמקד בעיקר בספרי קודש יהודים. שם, כאמור, גם עלה במוחו לראשונה הרעיון להשתמש בסגולות ים המלח כדי לרפא אנשים. על
לאחר המלחמה הוזמן בראון לארצות הברית בזכות המשחה שהמציא ושם גם נישא לראשונה והביא לעולם שני בנים. הוא עבד כמורה לעברית, אך המשיך בפורטלנד את מחקרו והקים מפעל לייצור המשחה המצליחה. אבל בראון לא הסתפק בכך והחליט להגשים גם את החזון האמיתי שלו. ב-1953 הוא הגיע לביקור בארץ ובים המלח, נטל דגימות מתוך החומרים הטבעיים שלו וחזר איתן לארצות הברית נחוש לפתח תכשיר לטיפול במחלת הפסוריאזיס. בארץ הסתכלו אז על המדען ההזוי שחשב לייצר חומרים מרפאים מ"ים המוות" כמשוגע. אבל הוא לא אמר נואש, ובמהלך שנות השישים נרשמה פריצת הדרך שהובילה לייצור התכשיר נגד פסוריאזיס ששינה לא רק את חייו של בראון, אלא גם את חייהם של מאות אלפי בני אדם ברחבי העולם.
ההצלחה הייתה כבירה ומהירה. המדען המשוגע הפך בן לילה לסיפור הצלחה עולמי, וים המלח, שעד אז איש לא האמין בו, הפך למקור פרנסה או תקווה לרבים. משהתאלמן בראון, הוא החליט גם להעתיק את חייו למקום שעליו חלם כל השנים, ועלה ארצה בשנת 1972.
את סופיה פגש רק מאוחר יותר, והאהבה ניצתה לאט ובהדרגה, כפי שקורה בפרק ב' בחיים. סופיה, שנולדה בפולין ולמדה שם כימיה, הגיעה בגפה ארצה ב-1968 במסגרת גל הגירוש האחרון, והשתלבה בלימודי תואר שני בכימיה בירושלים, שם הכירה את בעלה הראשון, הארכיאולוג ארתור סגל. מעט לאחר הולדת בנם הבכור הרחיקו לאנגליה, ללימודי פוסט-דוקטורט וילדו את בנם השני.
נחישותה של סופיה ללמוד כימיה קוסמטית הובילה אותה לעבודה במפעלי הלנה רובינשטיין בלונדון ולרכישת מקצוע. שם גם פגשה את ארנסט: "הוא ביקר במפעל והתיידדנו", היא משחזרת, "כבר מהרגע הראשון היה בינינו חיבור של הערצה. אבל שנים ארוכות היו בינינו יחסים עסקיים בלבד, עד שהמציאות חיברה בינינו". רק בשנת 1993 נישאו, ולאחר שלוש שנים מאושרות, ארנסט נפטר.
סופיה נשבעה להמשיך את חזונו עד יומה האחרון. "בים המלח יש שלושה נסים גלויים: השמש לא שורפת, אי אפשר לטבוע, ואנשים מגיעים לשם עם מחלות ויוצאים בריאים", היא מסבירה. "למעשה, זה הספא הגדול בעולם, שמרפא בלי תופעות לוואי. ארנסט חשב על איך להוציא את ים המלח מישראל לכל העולם והבין שזה אפשרי באמצעות מוצרים קוסמטיים. יש לנו פטנט, למשל, על הכנסת מינרלים לתוך הקרמים. לצורך זה נדרשנו להוכיח את קיומם של המינרלים ואת יעילותם, והצלחנו".
כיום, למעלה מ-60 מפעלי קוסמטיקה בארץ מייצרים ובעיקר מייצאים, מוצרים המכילים מינרלים המופקים ממי ים המלח ומהבוץ הנכרה בסביבה. "יש מתחרים", אומרת בראון, "אבל אנחנו היינו הראשונים שערכו מחקר כמותי ואיכותי על המינרלים בעור".
מוצרי DSD זכו לשם עולמי. בפינלנד, למשל, ראה אור ספר מדעי המתאר את ייחודם של המוצרים. נכון להיום, המוצרים מיוצאים לארצות הברית בלבד, אבל בעתיד הקרוב, מבטיחה בראון, זה עומד להשתנות. "אני חייבת את זה לארנסט ולעצמי, שיהיה המשך. העיקר הוא ההמשך".
כשבראון אומרת "להמשיך", היא מתכוונת לכך במובן הטהור של המילה. בקלסרים מסודרים להפליא מונחים זה לצד זה מכתבים שקיבל בעלה המנוח מהוריו, דרכונים מזויפים שהצילו את חייו במסגרת מסכת הימלטויות מהנאצים, מחברות הנושאות נוסחאות למוצרי מרפא ועוד. גם טקסט שכתב ב-1944, כאילו מגרונו של ים המלח, נמצא בין הדפים השמורים היטב: "הזוכר אתה/ איך חיבקתי אותך והחזקתי בך/ איך הקסמתי אותך/ ארנסט/ כשזלגתי דמעות של בדידות/ ותאווה/ ומלח/ והשמש, אחותי הדוממת הביטה ורעדה בבהלה/עם עלות השחר/ הזוכר אתה אותי, ים המלחים החיים?".
השיא , כך נדמה, הוא פנקס שלתוכו ליקטה מחשבות והגיגים שרשם בעלה המנוח: "יש להפיק מהסבל השראה", "הטרגדיה של החיים אינה המוות. היא מות שמחת החיים", כתב בשעות קשות. במילים האלה היא בעצמה מתנחמת, מאז נפטר לפני כ-13 שנה. בין לבין, היא יוצאת לעבודתה כמידענית רפואית, ומתנדבת ב"מרכז מידע לבריאות האישה".
"ארנסט אהב לדבר ולספר", היא אומרת, "הסיפורים והחוויות שלו מספיקים לעשרה אנשים. אחרי שנפטר חשבתי שנגמרו לי החיים. מאוחר יותר הבנתי שלכל אדם יש תפקיד והתפקיד שלי הוא להמשיך את החיים שלו".
פרס מפעל החיים יוענק לסופיה בראון היום בכנס התמרוקים השנתי בסימן "כשהמדע פוגש יופי" שייערך באיירפורט סיטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
