 |
/images/archive/gallery/594/332.jpg הכל בראש בלאו הכי
Editor B, Flickr  |
|
|
|
|
| ילדים מתחברים בקלות לדמיון מודרך, יכולים לחזק בעזרתו את המערכת החיסונית שלהם ולרפא מחלות וכאבים. במקום אנטיביוטיקה, תנו להם פשוט לפנטז |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דפנה רטר
18/9/2006 11:41 |
|
|
|
|
|
|
|
הדמיון המודרך מתבסס על אפקט פיגמליון או על הביטוי "נבואה שמגשימה את עצמה". נמצא כי המוח האנושי מגיב באופן זהה לאירוע בין אם התרחש במציאות ובין אם היה דמיוני. לכן כשאדם מאמין ומדמיין שביכולתו לשנות מצב קיים, גדל הסיכוי שהוא יצליח לערוך את השינוי. לדוגמא: אם אני יודעת שהילד שלי נדבק מכינים בגן, פעמים רבות עצם המחשבה על כינים מעוררת תחושה של גירוד. אולי אפילו עכשיו כשאתם קוראים זאת ונזכרים בכינים, בלי לשים לב מתחשק לכם לגרד את הראש. הגוף שלנו מאוד קשוב למחשבות שלנו, ומגיב להן. מטרת הדמיון המודרך לכוון את החשיבה לכיוון בונה, מחזק ומבריא.
ילדים מתחברים בקלות לדמיון מודרך. עולם הדמיון מוכר ואהוב עליהם, הם אינם ביקורתיים וספקנים כמו המבוגרים. ילדים מאמינים למבוגרים, ובייחוד להוריהם. לכן מומלץ שההורה ידריך את והם יבנו ביחד סיפור דמיוני מטאפורי לריפוי.
ניתן לעזור לילד להפעיל את המערכת החיסונית שלו באופן יעיל ביותר תוך שימוש בדימויים הקרובים ללבו. כשילד חולה, כדאי לדבר עמו על המערכת החיסונית, להסביר לו מהם תפקידיה, וכיצד ביכולתה למגר את המחלה. חשוב להתאים את ההסבר לשפה אותה מבין הילד ולהשתמש במילים בהן הוא משתמש. יש להסביר לילד שבדם שלנו יש חלקיקים קטנים שנקראים "תאים לבנים".
התאים הלבנים הם החיילים של הגוף שלנו והם שומרים עלינו מפני פלישה של חיידקים.
אם לילד יש חום אפשר להסביר לו שהגוף שלו מאוד חכם והוא מעלה את החום, כיון שאז המערכת החיסונית מבינה שיש מלחמה והיא מתחילה לייצר יותר ויותר תאים לבנים. בגלל החום הילד חש חולשה וגם זה טוב כיוון שהחולשה מונעת ממנו לפעול כרגיל ובזכותה הוא נח ומפנה את כל הכוח פנימה, למלחמה בחיידקים.
יש לומר לילד שהמחלה שיש לו נגרמה על ידי חיידקים שנכנסו לגופו והחלו להתרבות. לציין שיש בגוף מיליוני תאים לבנים, הרבה הרבה יותר ממספר החיידקים שפלשו. חשוב כעת לרכז את הכוחות באזור בו יש מלחמה (באוזן בדלקת אוזניים, בשן בדלקת בשן, בגרון, בקיבה וכדומה).
הדמיון המודרך עם ילדים אינו צריך להיעשות בעיניים עצומות. אפשר לנהל עם הילדים שיחה רגילה, נינוחה ונעימה. חשוב שהמבוגר יעביר לילד את המסר כי הוא מאמין ביכולתו של הילד לנצח את המחלה. המבוגר עוזר לילד להפעיל את המערכת החיסונית שלו ולשלוט בה, למרות שהמחשבה על כך יכולה להיות מוזרה.
יש לאפשר לילד להיות שותף, ולבנות עימו תסריט דמיוני. בתסריט זה הילד מזעיק את התאים הלבנים להילחם בחיידקים ולנצח אותם. התסריט ייבנה לפי הרעיונות והדימויים שמעלה הילד בעידודו של המבוגר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החיידקים שבאוזן מתבקשים לסור לחדר החישמול
|
|
|
 |
|
|
|
בעת טיול משפחתי בסיני, באמצע הלילה, פרץ בננו הבכור, אז בן שש, בבכי נורא של כאב. בשל עוצמת הכאב באוזן הוא פחד להזיז את ראשו. הוא היה חלש וחסר אונים. נשכבתי לצידו והתחלתי לדבר אליו. הוא בכה בשקט ואני המשכתי לדבר. סיפרתי לו שכנראה במשך היום, בזמן שהוא שחה וראה דגים, פלש חיידק לתוך האוזן שלו, והתחיל להקים שם מושבה. עכשיו החיידקים מתרבים שם באוזן וגורמים לכאב.
"מה שצריך לעשות עכשיו", המשכתי, "הוא להפעיל אזעקה, ולהזעיק כמה שיותר תאים לבנים אל האוזן".
בננו הכיר מדמיונות מודרכים קודמים את המערכת החיסונית ואת אופן פעולתה. "אתה יכול עכשיו לספר לשני תאים לבנים, בשתי הבהונות הגדולות שלך את זה?" הוא מהנהן בראשו, עדיין מייבב. "עכשיו התאים הלבנים מתחילים לעלות מהרגליים לכיוון האוזן... כל תא לבן נוסף שהם יפגשו בדרך הם יזמינו להצטרף אליהם במסע הגדול לעבר האוזן". המשכתי לתאר בפניו את המסע, ואיך התאים הלבנים הולכים ומתרבים.
כשהגענו לברכיים שאלתי אותו: "כמה תאים לבנים כבר נאספו?" והוא ענה בשמחה שכבר יש גדודים רבים של חיילים. אפשר היה לחוש שהוא כבר אינו ניצב לבדו מול הכאב החד באוזן. הוא חש כעת כמצביא חזק שתחת שלטונו גדודים רבים. שינוי זה בתפיסתו גרם לו לחוש פחות חסר אונים. גדודי החיילים הלבנים הוסיפו להתקדם הלאה. כשהגיעו לבטן הוא סיפר שכבר יש צבאים רבים כלשונו, בהתכוונו לצבאות של חיילים לבנים. הוא התעודד מאוד ורוח הקרב פיעמה בו.
חשתי בתוקפנות הזו ושמחתי שהוא מפנה אותה לכיוון חיובי. עם זאת, חששתי כי ינתב זאת למקום מאוד מלחמתי. לכן שאלתי אותו: "כשכל החיילים הלבנים יגיעו לאוזן, מה הם יעשו לחיידקים?", הוא ענה בבטחה, כמישהו שכבר עשה זאת פעמים רבות: "יש להם חדר חישמול מיוחד והם יחשמלו את כל החיידקים". "מעולה", אמרתי, "מזל שיש לך גוף כל כך חכם שיודע איך לנצח את החיידקים".
הוא היה גאה בעצמו ונראה היה שפחות כואב לו. רציתי שימשיך לישון והוספתי: "עכשיו אתה יכול ללכת לישון ובזמן שתישן החיילים הלבנים יחשמלו את כל החיידקים... בבוקר, כשתקום, האוזן כבר תהיה בריאה". הוא ענה: "אמא, את לא מבינה, הם כבר חישמלו את כל החיידקים. עכשיו אני מתחיל לשלוח אותם בחזרה למקומות שלהם".
השיחה שתיארתי כאן, ערכה כרבע שעה. קשה להאמין שבזמן זה חל שינוי משמעותי במצב הדלקת. עם זאת, השינוי במצב רוחו של בני היה דרמטי. מתחושת תבוסתנות וחוסר אונים הוא עבר לתחושת כוח ואמונה בניצחונו. ביקשתי ממנו שישאיר מספר גדודים סביב האוזן כדי לשמור במשך הלילה על השקט. כדי שאם אחד החיידקים יתאושש מה'חישמול' הם יוכלו לטפל בו. איחלתי לו לילה טוב והוא נרדם מייד כשחיוך על שפתיו. בבוקר הוא קם בלא כל כאב, ואנו המשכנו בחופשתנו המשפחתית בסיני כשכולנו בריאים ושמחים.
חוויה זו חיזקה עוד יותר את אמונו של בננו ביכולת הריפוי של גופו. במחלות נוספות הוא המשיך להשתמש בחדר החישמול שלו והמשיך להצליח בכך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לטפל בטפילים
|
|
|
|
|
|
|
בתנו בת החמש התלוננה על כאבי בטן תכופים והתיאבון שלה נפגם. בבדיקות צואה שערכנו נתגלה הטפיל "גיארדיה"(Giardia) . רופאת הילדים, טענה כי יש מחלות בהן ניתן להיעזר ברפואה משלימה, אבל מנסיונה, מטפיל זה אפשר להיפטר רק על ידי טיפול אנטיביוטי. כשסיפרנו לה שברצוננו לנסות דמיון מודרך היא היא הייתה ספקנית מאוד אך אמרה שאין בעיה להמתין עם מתן התרופה כשבועיים, לעשות ניסיונות שונים ואחר כך לערוך בדיקת צואה נוספת.
בערב לפני שהלכה בתנו לישון שוחח איתה אמיר, אביה. הוא סיפר לה למה כואבת לה הבטן, ואמר שזה בגלל טפיל, משהו קטן שדומה לחיידק. אמיר שאל אותה כמה טפילים כאלה יש לה לדעתה בבטן. היא ענתה שחמישה. אמיר אמר לה שהגוף החכם שלה יכול לחסל את הטפילים האלה. לבתנו היו מספר רעיונות לחיסול הטפילים ואמיר הנחה אותה לטפל בהם במשך הלילה.
במהלך הלילה היא התעוררה כדי ללכת לשירותים ואני הזכרתי למערכת החיסונית שלה לטפל בטפילים. היא התעוררה פעם נוספת (כפי שקורה לה בלילות רבים) ושוב הזכרתי לה שבזמן שהיא תישן המערכת החיסונית שלה תמשיך לחפש את הטפילים ולטפל בהם. בבוקר היא סיפרה בגאווה שכבר שלושה טפילים מתו והיא תעשה קקי וככה תוציא אותם מהגוף שלה. למחרת המשכנו בתהליך.
כעבור מספר ימים שמנו לב שכאבי הבטן פסקו והתיאבון חזר. לאחר שבועיים ערכנו בדיקת צואה שניה ומספר ימים אחר-כך התקשרה רופאת הילדים ודיווחה על כך שאין לילדה טפילים. "איני יודעת מה עשיתם אבל זה עבד. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכך, אני מורידה בפניכם את הכובע". כך אמרה הרופאה בהתפעלות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קריוס ובקטוס בלבה רותחת
|
|
|
|
|
|
|
בערב ראש השנה חזר בננו בן החמש מהגן, והתלונן על כאב חד בשן. הלחי הייתה נפוחה והיה נראה שהוא סובל מאוד. לקחנו אותו מיד לרופאת השיניים לילדים. הרופאה פתחה את השן וגילתה מתחת לאחת הסתימות, דלקת שפגעה בשורש. היא החלה בטיפול שורש כבר באותו היום. בסיום הטיפול ביקשה כי ייטול אנטיביוטיקה כדי להמשיך ולטפל בדלקת. היא אמרה שהיא ניקתה את השן כמיטב יכולתה אבל לבטח לא השמידה את כל החיידקים. אמרנו לה שמניסיוננו נוכל לטפל בדלקת בעזרת דמיון מודרך. היא ניסתה להניע אותנו מכך. "אני ארשום לך מרשם לאנטיביוטיקה, כדי שאם במהלך החג הוא יתלונן על כאב תוכלו לתת לו משהו".
חזרתו לביתנו, הילד המשיך לסבול, הלחי המשיכה להתנפח והוא סבל מכאב. כל הזמן דיברנו איתו על כך שהוא צריך להזעיק תאים לבנים לשיניים וללחי ועודדנו אותו ביכולתו להצליח בכך.
לפני השינה אמיר דיבר איתו והם ניסו למצוא ביחד דימוי, דרך שבעזרתה יוכל בננו לחסל את החיידקים. הוא תאר לבה רותחת שזורמת לכיוון הלחי ושורפת את כל החיידקים. בבוקר התעורר כשהלחי עדיין נפוחה אך הוא אינו מתלונן על כאב. במשך היום ירדה הנפיחות והדלקת נעלמה ללא אנטיביוטיקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היבלת שלא אוכלת
|
|
|
|
|
|
|
לבתנו הייתה יבלת ברגל. רופאת הילדים אמרה שכדי להסיר אותה יש לעשות לה כוויית קור מקומית, תהליך כואב אך יעיל. סיפרנו על כך לבתנו אך לא עבדנו איתה על כך בדמיון מודרך. היא ידעה שניתן להסיר את היבלת בעזרת כווייה שתשרוף את היבלת ותפיל אותה. כשלושה שבועות אחר כך ראינו כי היבלת מצטמקת. כמה ימים לאחר מכן החל דימום קל סביב היבלת והיא החלה להתנדנד. למחרת נשרה היבלת וברגלה של הילדה נותר פצע בצורת בור קטן. הפצע החלים לאחר כשבוע ונותר במקום סימן שנעלם לאחר כחודש.
כששאלתי את בתי איך היא עשתה את זה היא סיפרה לי כך: "אני פשוט הפסקתי לתת ליבלת אוכל ושתייה ואז היא התחילה לקטון ולקטון ואחרי שהיא מתה ונשרה". נשארתי המומה ונפעמת. בתי הפנימה כל-כך את אווירת הדמיון המודרך שיש בבית והפעילה אותו על עצמה גם בלי הדרכתנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אמיר ודפנה רטר
| /images/archive/gallery/594/346.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
דפנה רטר מנהלת עם בן זוגה אמיר את מרכז רטר להכשרת מטפלים בדמיון מודרך ו-NLP
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
