"אטמנו את אוזנינו מן הזעקה השמיימית ביום הכיפורים, וקיבלנו כעונש את מלחמת שמחת תורה. יתר על כן, עברו יובל שנים מאז מלחמת יום הכיפורים, וחגגנו כולנו חמישים שנה לניצחון במלחמה. כן, חגגנו. נערכו עצרות וכנסים גדולים לציון הניצחון. טפחנו על שכמנו: זכינו, והפכנו את התבוסה במלחמה לניצחון. הרי השאלה 'על מה עשה השם ככה לארץ הזאת' זועקת: איך קרה שדווקא ביום הקדוש בשנה, יום שכולו תיקון ותשובה, דווקא בו נמתחה מידת הדין? במקום להיחתם לחיים נחתמנו למוות".
אלו שורות אחדות מדפיו האחרונים של ספר חדש בהוצאת מכון המקדש – "בית השם נלך" שמו – שבו לא פחות מ־730 עמודים. הספר דן בגדרי התפילה בהר הבית לאור ההיתר המשטרתי שניתן בשנה האחרונה בעקבות המלחמה להשתחוות ולהתפלל בהר. מחברו הוא הרב ישראל אריאל, נשיא המכון, שנמנה גם על הצנחנים משחררי הר הבית במלחמת ששת הימים, שהוצב לשמור על כיפת הסלע בכיבושה.
הרב ישראל אריאל. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
את העמודים האחרונים בספר עב הכרס הזה מקדיש הרב אריאל להתכתבות בינו לבין חייל מילואים בשם אבישי בן־פורת, שפנה אליו שבועות אחדים אחרי פרוץ המלחמה בתהייה: "אני כותב כחייל מילואים שגויס למלחמה שנכפתה על עם ישראל בשמחת תורה השנה", כתב בן־פורת לרב, "הדעה המקובלת בין החיילים היא שההנהגה המדינית והצבאית כשלה, ויש להחליף אותה. באשר לעצמי ברור לי שגם כל אחד מישראל צריך לעשות את חשבון נפשו ולתקן את עצמו באופן אישי. הסיבה שהביאה אותי לכתוב את מכתבי זה לכבודו, הרי זה לאור מה שהתפרסם בעיתונות, שהרב טוען שמלחמת יום הכיפורים נפתחה עלינו בגלל שעם ישראל לא בנה את המקדש בתום מלחמת ששת הימים, וגם מלחמת שמחת תורה באה עלינו בגלל שעם ישראל התעלם מלבנות את המקדש. קראתי, וימחל לי כבוד הרב אם אעז לומר: לא זכיתי להבין מה הקשר. אין לנו לעסוק בניחושים בעניין סיבות המלחמה. ובאשר לבניין המקדש – ידועה העמדה המקובלת בעולם הרבנות, שמקדש צריך להיבנות בידי שמיים. עם זאת, מאחר והנושא ממשיך להעסיק את החיילים בחזית, וראיתי שיש חיילים שדברי הרב נוגעים לליבם, אודה לכבודו אם יואיל להבהיר את דבריו".
הכי מעניין
בתשובתו ללוחם תוקף הרב אריאל בחריפות את הטענה ש"חלילה לנו לעסוק בחשבונות שמיים": "במציאות המתרחשת לעינינו העובדות זועקות לשמיים", מטיח הרב, "שכן לפני יובל שנים באה עלינו מלחמת פתע ביום הכיפורים. הלקחים לאחר מלחמה זו הסתכמו במילה 'קונספציה', וכתוצאה מהקמת ועדת חקירה קיבלו על עצמם כמה מראשי המערכת הצבאית והמדינית את האחריות והתפטרו. ומה באשר לעולם התורה? האם הציבור המאמין והנהגתו פטורים מלהתבונן במעשיהם ולקבל אחריות?
"לא קמנו אנו יחד עם חכמי ישראל ואמרנו: 'אבל אשמים אנחנו'. אנו, הרואים יום־יום בעינינו את מקדש השם בחורבנו ואת השכינה בעלבונה, ואיננו עושים דבר, הייתה גם לנו 'קונספציה' משלנו: מצוות 'ועשו לי מקדש' ומאתיים המצוות המתקיימות בו, בדורנו מוטלות על הקדוש ברוך הוא".
"מדוע ממשיך המקדש יובל שנים את חורבנו תחת שלטון ישראל", מחיל הרב אריאל את הדברים גם על המלחמה הנוכחית, "ומי שחוגג בהר הבית הם המוני מאמיני האסלאם? אזי עולה חרון אף השם, וההכנות לשמחת תורה בכל הארץ הופכות לאבל. מתברר שהריקוד עם הספר הופך לקטרוג. ספר התורה זועק נגד הרוקד. איך אינך בוש לרקוד עם הספר, כשבפועל אתה בועט במה שכתוב בו? יש לישראל קונספציה מדוע פטורים הם מלבנות את הבית השלישי, ומידת הדין הולכת ונמתחת עד שנגזרה הגזרה: מכיוון שחכמי הדור עוצמים את עיניהם מקיום המצוות שבמקדש – דין הוא שייעצמו עיניהם של אנשי המודיעין הישראלי: יראו את ההכנות לטבח המתוכנן – ויסתנוורו עיניהם. מה הפלא, אפוא, שאחר קטרוג כזה באה על ישראל בשמחת תורה ה'קללה הכתובה בספר הזה'? העיוורון מרצון מלראות את המקדש בחורבנו, הוא שהביא לעיוורון המודיעין".
הרב אריאל ממחיש את הסתירה המובנית בהתנהלות הרבנית זה דורות בעניין ההר: "ביום ירושלים חוגגים רבבות נושאי דגלים ברחבת הכותל. רבי המדינה וגדולי התורה נושאים דברי הלל על הנס שאירע לעם ישראל שהגענו ביום זה אל הכותל. ואילו המקדש, שהוא עיקר הנס – הס מלהזכירו. הרי עיוורון מרצון. בימי הסליחות והתשובה באים מאות אלפים לרחבת הכותל ומבקשים מחילה וסליחה. הרבבות עומדים מול מקום המקדש, רואים את מקום קודש־הקדשים המחולל, מבקשים סליחה על הכול חוץ מהחטא הגלוי לעין וזועק לשמיים של מקום השכינה השבוי בידי זרים.
"אין אנו מתוודים 'על חטא' שקבע החיד"א: 'מאסנו בבית המקדש'. רואים המוני מוסלמים חוגגים בהר הבית ברמדאן ועוצמים עיניים. קוראים בתורה 'ועשו לי מקדש' ופרשיות קורבנות – ואוטמים אוזניים. זאת, בתוספת השקפות שאין להן בסיס הלכתי. יתר על כן, היו תלמידי חכמים ובני תורה שקינאו לכבוד השכינה, ועלו להר הבית בקדושה וטהרה, במורא מקדש, להציל את כבוד השכינה המושפל. ומה עשינו? במקום לעודדם ולחזקם כדי להבטיח שליטה בהר הבית, מצאנו לנכון לגנותם, להשפילם ולחרפם ברבים!.הפכנו ציבור עושי מצווה כאילו היו עוברי עבירה. ככלל, הסרנו מעל כתפינו את האחריות לבניין המקדש, כאילו לא לדורנו נאמרה מצווה זו. השארנו את המלאכה לבורא עולם.
"את העיוורון הזה חזה הגאון מווילנא והזהיר מפניו", כותב הרב אריאל, "כפי שהדבר מופיע בספר 'קול התור' פרק חמישי: 'בעקבות משיחא גובר הסטרא אחרא ביותר, להכות גם את תופסי התורה בסנוורים' - והמשכנו להסתנוור. צה"ל קורא למלחמה 'חרבות ברזל', ואילו חמאס, שיזם את המלחמה, קורא לה מבול אל־אקצה. יש בכך קטרוג נוסף על ישראל. הנה הערבים מוכנים להיהרג על מקום המקדש ולא יוותרו עליו, ואילו עם ישראל בתרדמתו. חלילה לנו להשתהות", הוא מסכם, "כי מכה שלישית, חלילה, יכולה להיות קשה וכואבת מן הראשונות".